בפרשת השבוע 'בָּלָק', מסופר על נבואת בלעם הרשע שרצה לקלל את עם ישראל בניגוד גמור לרצונו.
בנבואתו ראה בלעם שעם ישראל חזק מאד ולא ניתן לקללם, והוא אמר על כך את המילים: "מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ".
משמעות הדברים - כשאני מסתכל על עם ישראל ורואה את שורשיהם החזקים כצורים וגבעות, אני מבין שהחוזק שלהם מגיע בזכות אבות האומה - אברהם יצחק ויעקב, שזכותם גדולה מאוד. לכן הבין בלעם שגם הגבעות שהם השבטים, זכותם גדולה מאד, וכי רק האומה היהודית תישאר לנצח.
חז"ל אומרים: 'מֵרֹאשׁ צֻרִים' - אלו האבות, וּ'מִגְּבָעוֹת' - אלו האימהות. ההבדל בין אבות לאימהות, שהאב מעניק לילד את עצם מציאותו הכללית, ואילו הפיתוח של הילד לפרטי פרטים נעשה על ידי האימא, כפי שאנו רואים בפועל שקירבת הילדים יותר גדולה לאימא, על כך שהאימא מעניקה יותר חום ואהבה. גם בניהול הבית היהודי.
חלוקת התפקידים בין ההורים היא, שהאחריות לפרנסת הבית מוטלת על האבא, ואילו האימא היא עקרת הבית - עיקר הבית, זאת היות והאימא היא הדמות הדומיננטית שדואגת לחינוך הילדים, לבישולים ולניקיונות, ועושה הכול בכדי שבעלה יפרנס את הבית בנחת והילדים יקבלו חינוך ערכי.
על כך צריך להעריך ולהוקיר את האישה בבית, שכן ברכת ה' מצויה בבית בזכות האישה.