רבי אביגדור קרא היה דיין נודע בקהילה היהודית בפראג במאה ה-14 וה-15. תחילה שימש רבי אביגדור בן יצחק קרא כדיין ברגנסבורג, ולאחר מכן הגיע לפראג.
אירוע טרגי שפקד את יהודי פראג בשמיני של פסח ה'קמ"ט (1389), הפוגרום הידוע לשמצה, רבי אביגדור קרא, חיבר סליחה מרגשת בשם "את כל התלאה", אשר נכללה במחזורים אשכנזיים בתפילת מנחה של יום הכיפורים. רבי אביגדור קרא חיבר גם יצירות נוספות, בהן שיר דו לשוני, בעברית וביידיש, בשם "אחד יחיד ומיוחד". שיר זה עוסק בעיקרי האמונה ונהגו לשיר אותו בקהילות אשכנז לכבוד חתן העולה לתורה.
יש המשערים כי חיבור השיר, העוסק בענייני אמונת הייחוד ומתאר גויים המתקרבים לדת היהודית וכולל קריאה מפורשת ללא יהודים להאמין באמונת הייחוד, קשור לוויכוחים שניהל בענייני אמונה.
לפי עדות אחת מהמאה ה-15, שאין לה תמיכה ממקור אחר, היה רא"ק מיודד עם ואצלב הרביעי, מלך בוהמיה, וניהל עמו ויכוחים כאלה, שהביאו את המלך הנוצרי להודות באמונת היהודים. וייתכן שהסיבה לכתיבת השיר כדו-לשוני הייתה כדי שגם גויים יוכלו להבין את תוכנו.
מלבד פיוטים, חיבר רבי אביגדור קרא גם שאלות ותשובות שנשמרו בכתב יד ונדפסו בשנת 2007. הוא עסק גם בקבלה. בעבר ייחסו לו מקובלים וחוקרים את החיבורים הקבליים "ספר הקנה" ו"ספר הפליאה", אך חוקרים מאוחרים יותר, סבורים שאינו מחברם. לעומת זאת, הוא כן חיבר חיבורים קבליים אחרים, בהם "קדש הלולים" ו"אבן ספיר".
רבי אביגדור קרא נפטר בט' באייר ה'קצ"ט, מקום קבורתו הוא בית הקברות היהודי העתיק בפראג. מצבתו של רבי אביגדור קרא נחשבת למצבה העתיקה ביותר בבית הקברות שעומדת על תילה. העתק מצבתו מוצג במוזאון הלאומי של צ'כיה בפראג.
בזכות ל"א מצוות יגאלו ישראל
ב"ילקוט לימודים" מובא מדרש פליאה של רבינו אביגדור קרא זצ"ל: "אמרו: אין ישראל נגאלים אלא בזכות ל"א(31) מצוות והם:
(א)יחוד ה',(ב)ביכורים, (ג )אהבת ה',(ד)תשובה, (ה) ברכה, (ו) עומר, (ז) דין, (ח) יבום, (ט) משנה, (י) צדקה, (יא) מגילה,(יב) חלה,(יג) כיבוד אב ואם,(יד) עשירית האיפה,(טו) מעשר,(טז) עירוב, (יז) שכר שכיר, (יח) נטילת ידיים, (יט) כלאים,(כ) שעטנז, (כא) מצות ראיה, (כב) ואהבת,(כג) ועבדתם, (כד)וידוי, (כה) דמעות,(כו) יראה, (כז) ידיעת שם המיוחד, (כח) דם נדה,(כט) יין נסך, (ל) נתינת העני, (לא) והיה אם שמוע.
הרי הם ל"א(31) מצוות המסוגלות להוציא את בני ישראל מעבדות לחירות, ולא היו לבני ישראל במצרים, ונגאלו למען שמו הגדול.
על מדרש פליאה זה כתב רבי שמשון מאוסטרופולי זצ"ל (בספרו "לקוטי שושנים", בספר "קרניים" סימן יט): שלדעתו זה סוד הפסוק שנאמר על ישראל שיצאו ממצרים: "ותבואי בעדי עדיים, שדים נכונו ושערך צמח ואת עירום ועריה" (יחזקאל טז,ז) שהפסוק הזה הוא ראשי תיבות:
"ותבואי"- וידוי, תשובה, ברכה, אהבה, יראה.
"בעדי"- ביכורים, עומר, יין נסך, יבום.
"עדיים"- עשירית האיפה, דם, והיה אם שמוע, נתינה לעני, ואהבת.
"שדים"- שכר שכיר, דמעות, יין נסך, מגילה.
"נכונו"- נטילה, כיבוד אב ואם, והיה אם שמוע, נתינה לעני, ואהבת.
"ושערך" - ועבדם, שעטנז, עירוב, ראיה, כלאים.
"צמח" - צדקה, מעשר, חלה.
הרי אלו ל"א המצוות שישראל חסרו, ועליהם נאמר: "ואת ערום ועריה", שדרשו חז"ל שהם היו ערומים מן המצוות (שמות רבה א,לה) והכוונה שהיו ערומים מן ה-ל"א(31) מצוות הנזכרים, והעניין הפלא ופלא. עד כאן דבריו.
וכותב רבנו חיים פלאג'י (בספרו" נפש חיים" מערכת גאות יד) זהו פירוש הפסוק: "לא לנו ה' לא לנו"- היינו, אפילו שאין לנו ל"א(31) המצוות, וזהו :"לא לנו ה' לא לנו"- עם כל זה "כי לשמך תן כבוד, עשה למען שמך כשם שעשית ביציאת מצרים. (פניני רבינו חיים פלאג'י מהדורת "תבונה")
| קרדיט - ספר טעמו וראו
0 תגובות