לִכְבוֹד הַתַּנָּא הָאֱלֹקִי | האם שיבוש לשון בפיוט הנודע, גובל בחשש כפירה?

יש שטוענים כי המילה "האלוקי" נהגית בפי רבים בשיבוש: בפתח תחת חיריק, אולי משום שזו התאמה נוחה יותר למשקל המוזיקלי של השיר ("יוחאי – אלוקַי"). ויתכן בהחלט שמדובר בשיבוש פואטי שהשתרש – והפך לנורמה.

גם אם נניח שמחבר הפיוט לא דקדק בכל תגי הדקדוק, בפרט כאשר ביקש לבטא את קדושת דמותו של רבי שמעון, אין זה אומר שיש לסטות מהדיוק הלשוני. כל שכן שאין לייחס למחבר חלילה כוונה כפירה, גם אם נפלה טעות ניקוד.

רבים מעוררים שלומר על צדיק "אלוק" (בפתח) – אסור בתכלית האיסור, משום שמשמעות הביטוי היא שהצדיק עצמו הוא האלו-ה, ( כ"אלוקים שלי") חס ושלום. לעומת זאת, לומר "אלֹוקִי" (בחיריק) – מלשון דבקות באלוקות – הוא מותר ואף מצוי במקורות קדומים, כולל בכתבי הראשונים והגאונים.

וכמו התואר "התנא האלוקי" מיוחס לרבי שמעון בר יוחאי גם בזוהר הקדוש (שמות לח ע"א): "מַאן פְּנֵי הָאָדוֹן ה' – דָּא ר' שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחָאי…" הפירוש המקובל (עפ"י מתוק מדבש) הוא: השכינה שורה עמו תמיד, והוא מהצדיקים שנקראים פני השכינה, כי היא מתקשטת ומתתקנת על ידם כלפי הקב"ה. מדובר באדם מובחר שבחכמים, שיכול להשיג סודות התורה, ולכן נאמר שיש להראות לפניו ולשאוב מחכמתו.

הגאון רבי יצחק רצאבי שליט"א, הג"ר נתן קופשיץ, הג"ר אשר וייס, הג"ר אליהו דיסקין שליט"א ואחרים התריעו מפני האופן הזה של ההגייה – שיש בו חשש כפירה ממש.

בעלונים רבים הובא דעתו של הג"ר גרשון מלצר שליט"א – אם ברור לציבור שהכוונה אינה לאלוקות, אלא לביטוי של קדושה, אין איסור חמור, ואין חובה למחות ביד הנוהגים כך. הרי כבר מצאנו בתנ"ך שכינו דיינים בשם "אלוהים", כלשון הפסוק (שמות כ"ב ח'): "וְנִקְרַב בַּעַל הַבַּיִת אֶל הָאֱלֹהִים", שפירש רש"י: אל הדיינים. וכן מצינו ביטויים כמו "הנה נא אדוני", שפירשו חז"ל – לשון כבוד בלבד, ולא לשון אלוהות.

ובכל זאת, מדובר בלשון מסוכנת, ולכן הזהירות נדרשת. גם אם אין הכוונה לעבודה זרה – עדיין יש להדר להגות "האלוקי" דווקא בחיריק.

"התנא אלוקי" – בה"א?

לדעת הג"ר משה ברנדסדורפר שליט"א, אם שרים "התנא אלוקי" (בלי ה"א הידיעה), הרי שזה נשמע כאילו אומרים "התנא הוא אלוקי" – כלומר: התנא הוא האלוהים שלי, רח"ל.

לכן דייק הפייטן לומר "התנא הָאֱלֹקִי" – עם ה"א, - שזה תיאור של איש אלוקים, כמו שנאמר על משה רבנו: "איש האלקים". גם ברשב"י, הכוונה היא שהוא מובחר שבחכמים, ולא אלוקות חלילה.

הוסיף עוד, שבכל המקורות שכונה רשב"י "התנא האלוקי" – הקפידו לציין "ה" הידיעה, כגון בספר אור החיים (ויקרא יח ד'), באר מים חיים (בראשית מקץ), סידורו של שבת ועוד.

ויש שהעירו על כך: גם אם מוסיפים ה"א הידיעה –והוגים ה"אלוקַי" בפתח, עדיין הפירוש בעייתי, כי בלשון הקודש, מילה המסתיימת בי' עם פתח – משמעה "שלי".