חג השבועות, טומן בחובו פנים שונות. בעוד שפשט המקרא מדגיש את היבטיו החקלאיים, מסורת חז"ל האירה פן נוסף ומרכזי – את עניין קבלת התורה.
בלשון התורה, עניינו המרכזי של חג השבועות הוא 'חג הקציר'. כך נאמר בפירוש: "וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה ". גם שמו המוכר של החג – 'שבועות' – קשור באופן ישיר לקציר. השם מכוון כלפי שבעת השבועות של ספירת העומר, שמתחילה "מִיום הביאכם את עֹמֶר התנוּפה", שהוא "ראשית קצירכם". פרשת ראה מדגישה זאת: "שבעה שבועות תספּר לך מהחל חרמש בקמה תחל לספּר שבעה שבועות. ועשׂית חג שבועות לה' אלוקיך". הרי שמפורש שהשבועות הנספרים הם ימי הקציר, ועליהם נקבע החג. נוסף על כך, החג מכונה בתורה גם 'יום הבִּכורים', היום שבו מקריבים את מנחת שתי הלחם, שהיא מן התבואה החדשה. ומתחילים להביא את פירות הביכורים לבית המקדש, וכן המשנה בראש השנה אומרת: בעצרת (נידונים) על פירות האילן.
חז"ל 'זמן מתן תורתנו'
אולם, על אף שבתורה שבכתב לא נזכר כלל עניין מתן תורה בהקשר לחג השבועות, הרי שמאמרי חז"ל מפורשים שעצרת (הוא חג השבועות) הוא חג על מתן תורה. כך מובא בגמרא (פסחים סח:) שרבי אלעזר אמר שכולם מודים בעצרת שצריך גם "לכם", והטעם לכך הוא "יום שניתנה בו תורה הוא". וכן אנשי כנסת הגדולה תיקנו בתפילה לומר 'זמן מתן תורתנו'.
שם החג בתפילה הוא עדיין 'חג השבועות', שמשמעותו המקורית היא 'חג שבועות הקציר', וכדכתיב "שבעה שבועות תספּר לך מהחל חרמש בקמה וגו' ועשׂית חג שבועות לה' אלוקיך". הרי אין לשם 'שבועות' שייכות למתן תורה. נראה אפוא, כאילו אנו אומרים 'חג הקציר שהוא גם זמן מתן תורתינו'. זה שונה מביטויים אחרים בתפילה כמו 'חג המצות זמן חירותינו' או 'חג הסוכות זמן שמחתנו', שבהם הביטוי השני הוא פירוש על הראשון. בשבועות, 'חג השבועות' ו'זמן מתן תורתנו' הם שני עניינים שונים שחברו יחדיו. מסיבה זו אולי, ב'יעלה ויבוא' ובברכות ההפטרה מזכירים רק את 'חג השבועות', ואין מציינים שהוא 'זמן מתן תורתינו'.
שילוב שני עניינים אלו בא לידי ביטוי גם בהלכה לגבי קריאת התורה בחג. נחלקו האמוראים (מגילה לא.) האם קוראים את פרשת המועדות בפרשת 'אמור', שעניינה קציר ושתי הלחם, או את פרשת מתן תורה בפרשת 'בחודש השלישי'. להלכה נקבע שהיום קוראים את פרשת 'בחודש השלישי', שהיא פרשת מתן תורה. גם ההפטרה (יחזקאל במרכבה) קשורה לגילוי כבוד ה' שהיה במעמד הר סיני. אולם, עדיין מזכירים את 'יום הבִּכורים' דהיינו עניין הקציר, בפסוקי המוספין בקריאת התורה ובתפילת מוסף.
מתי קיבלנו באמת את התורה?
עולה השאלה, מדוע קבעו חז"ל את חג מתן תורה דווקא בסמיכות לחג השבועות, והרי ישנן שיטות הלכתיות לפיהן מתן תורה אירע בז' בסיון, יום הנ"א ליציאת מצרים. בזמנים שקידשו על פי הראיה, חג השבועות היה חל לפעמים בה', בו' או בז' בסיון. כאשר החג חל בז' בסיון, הוא התאים ליום מתן תורה לפי שיטת רבי יוסי. בשנים שחל בו', התאים לכה"פ כשיטת רבנן. אמנם בשנים שחל בה', לא התאים החג לא כרבי יוסי ולא כרבנן.
על פי פשוטו נראה שהטעם לכך הוא משום שבאופן זה לפעמים היה חג זה חל יחד עם חג השבועות, ויצטרפו יחדיו. גם כשלא חלו בדיוק יחד, הימים הסמוכים ליום המאורע נחשבים כ'זמן מתן תורתנו', ולכן תיקנו לומר כך ולא 'יום מתן תורתנו'. עוד ייתכן, שעל מתן תורה עצמו לא היו קובעים מדרבנן חג שיהיה אסור במלאכה. רק כיון שיש כבר בזמן הסמוך לו את חג השבועות, צירפו אליו גם את ענין מתן תורה. נראה בפשטות שצירוף זה הוא מדרבנן, שכן מתן תורה אירע בזמן זה, וחז"ל הוסיפו וסמכו אותו לחג שבועות הקציר שכבר היה קיים.
מתן תורה כעיקר עניין החג כיום
אף על פי שביסודו מן התורה החג הוא על קציר הארץ, ואילו השמחה על מתן תורה צורפה על ידי חכמים, הרי שמרגע שנקבע היום גם על עניין זה, נעשתה שמחת מתן תורה לעיקר עניין החג. כי היום בו ניתנה לנו התורה, בו נגלה עלינו הקב"ה ושמענו את דברות קדשו, הוא שורש כל הוויתינו הנשגבה ומדריגתנו הרוחנית. אצל עם ישראל, התורה חשובה לנו ותופסת מקום בלבנו יותר מהקציר ומארץ ישראל. האמרה "אי לאו האי יומא, כמה יוסי איכא בשוקא" נכונה פי כמה וכמה ביחס לכלל ישראל: "אי לאו היא יומא כמה וכמה אומות ישנם בעולם". במיוחד בזמן הזה, שאין לנו את ארץ ישראל, הקציר והקרבנות, מודגש ביותר העניין של מתן תורה לישראל. ביום זה הקב"ה בחר בנו ונתן לנו את תורתו.
0 תגובות