קולן של סופרים | רבי אברהם מונסונייגו זצ"ל - ספר "שיורי מצוה"

למרות רקעו המשפחתי הרבני, חכם אברהם לא כיהן ברבנות אלא בחר לפרנס את עצמו מיגיע כפיו. הוא נהג לדרוש ברבים וחיבר ביאור לתורה בשם "פרשת העיבור". אחותו זהרה נישאה לגביר יוסף בוסידאן, שהתפרסם בנדיבותו לעניים ולאנשי מעמד. בחודש חשוון שנת תקס"ה (1804) נולד בנו חכם אליהו מונסונייגו.

>> למגזין המלא - לחצו כאן

תאריך פטירתו של חכם אברהם אינו ידוע במדויק, אך נהוג לציינו בכ"ד בתמוז.

הרב יואל כהן זצ"ל, "החוזר" | הבחור יצא מחדרו של הרבי - פגוע ומבויש

מנחם גולד|09:09

על הספר

לקראת סוף ימין, ככל הנראה כשהרגיש כי קרבו ימיו למות, ביקש חכם אברהם מאחיינו חכם רפאל אהרן מונסונייגו לאסוף את חידושי התורה שכתב, שהיו פזורים במחברותיו השונות. האחיין אכן קיים את בקשת דודו ואסף את החידושים תחת השם "שיירי מצוה" כשכוונתו לרמוז כי פרושים אלו הינם ליקוטי בתר ליקוטי ממה שלא נכנס לחיבור 'פרשת העיבור'. האוסף כלל ביאורים על ספרי במדבר ודברים, על הגדה של פסח, על מגילות אסתר ואיכה, על ספר משלי ועוד חידושים רבים. בכתב יד נוסף נמצאו גם חידושיו לספרי בראשית, שמות וויקרא, יחד עם פירושים למקראות שונים ודרושים, כשהוא מצטט מדברי חז"ל בתלמודים ומדרשים ועד לפירושיהם של גדולי החסידות כדוגמת הבעש"ט. נראה כי לא כל החיבור קיים בידינו וקטעים רבים ממנו אבדו לנו בצוק העיתים. חבל על דאבדין.

חיבורים אלו לא זכו לראות אור ורק כמאתיים שנה לאחר מותו זכו חידושי תורתו לפוץ חוצה במהדורה נאה וסדורה בהוצאת "אורות יהדות המגרב" בעריכתו של הרב משה עמאר שליט"א ששקד לההדירם ואף הוסיף לחיבור מבוא מפורט בו הוא מברר את מקור החיבור ומאמת אותו. הספרים יצאו בשלבים: ב-1993 פורסם "שיורי מצוה" על הגדה של פסח, ב-2005 יצא "שיורי מצוה" על התורה בדרך הפרד"ס בשני חלקים, וב-2010 פורסם "שיורי מצוה" על נביאים וכתובים בדרך הפרד"ס.

מתורתו

הזהירות שעל האדם לנקוט בה ביחס לכבוד אישתו

כותב רבינו (בראשית ג, יב) על הפסוק "וַיֹּאמֶר הָאָדָם הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל" כי בזה שאמר זאת אדם הראשון היתה כפירה בטובה, וכפי שכותב רש"י "כאן כפר בטובה". ובתוך דבריו שם כותב הרב על מה שאמרו חז"ל "אמר רבי חלבו לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אישתו..." שאמר החכם ש'אין דבר המקיים את האהבה כהכרת הטוב'. ואף רבינו חיים ויטל זצ"ל כתב שמידותיו של האדם נמדדות אך ורק כפי יחסו אל אישתו, כלומר אם אדם עוסק בגמילות חסדים אך אינו גומל חסדים עם אישתו "אז לא יזכרו לו מאומה מכל חסדיו".

המברכים לישראל מרובים והמקללים מעטים וכלים

כותב הרב (בראשית יב, א-ג) כי במה שנאמר לאברהם "ואברכה מברכך ומקללך אאר" ישנו שינוי הטעון ביאור. בתחילה אמר הכתוב בלשון רבים 'מברכיך' ובסוף, בקללה, אמר לשון יחיד - 'וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר'. אלה שברך הקב"ה לאברהם שיזכה שהמברכים לו יהיו רבים ושלמים, וזאת הכוונה 'אברכה' מברכיך, שארבה אותם שכן ברכה היא לשון ריבוי. ואילו על המקללים אמר הקב"ה שיהיו מועטים, ואף מועטים אלו 'אאר' במשמעות שלא ישארו עוד בעולם, ולכן אמר אאר ולא 'אארור', שמשמעות אאר היא שיכלו (לעומת אארור שמתפרש שיהיו קיימים אך מקוללים) ומעתה מובן ההמשך שאמר הפסוק 'ונברכו בכך כל משפחות האדמה' שלפי שהמברכים ירבו יוצא שבסיבת אברהם שורה הברכה והריבויי בכל משפחות האדמה.

מהו ההסבר לכפל הלשון 'ויהי עשיו איש יודע ציד, איש שדה'

כותב הרב (בראשית כה, כח) שלכאורה ישנה כפילות בפסוק, שהרי אם עשיו הוא איש יודע ציד הרי הוא גם כן איש שדה, שזהו היינו הך. וגם, אם כבר כפל זאת הכתוב, היה על הפסוק להזכיר תחילה איש שדה, ורק לאחר מכן איש ציד, שכן לא כל איש שדה הוא איש ציד אבל כל איש ציד הוא גם כן איש שדה.

ומיישב הרב את הדברים על פי הגמרא (חולין פד ע"א) 'לעולם ימכור אדם שדה ויקח עתודים, ואל ימכור אדם עתודים ויקח שדה'. דלפי זה כוונת הפסוק לומר שהיה עשיו בתחילה איש יודע ציד ועשה לו לביתו עתודים רבים, אך עם הזמן משך ידו מהם ונעשה איש שדה - עובד אדמה, הפוך ממה שיעצו חז"ל. אך יעקב אבינו עשה כדברי חז"ל ומימיו לא פנה לשדות וכרמים, וכפי שאמרו האחים לפרעה "רֹעֵה צֹאן עֲבָדֶיךָ גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲבוֹתֵינוּ" (בראשית מז ג) ומשום כך היה יעקב יושב אהלים, כדרכם של כל רועי צאן.

למה נתבשר משה על כך שיאסף לעמיו יחד עם בשורת נקמת ישראל ממדין?

כותב הרב (במדבר לא, ב) שלכאורה יש לתמוה למה ראה הקב"ה לומר למשה "נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ" הרי היתה זו בשורה טובה לפיה ינקמו ישראל ממדין ולמה היה צריך להוסיף עליה את פטירת משה?.

ומיישב הרב שמשה רבינו כבר היתה בידו הידיעה שלא יכנס אל הארץ, וכעת כשהגיע בסמוך לארץ חשש משה שאם ירד במלחמה ימות, 'שכיון שקרב זמן קצו של אדם הכל מושלים בו'. ומשום כך בשרו הכתוב שאף אם ירד במלחמה אל לו לחשוש מן המיתה, ורק לאחר שיתן נקמת ה' במדין אז יאסף לעמיו, ואם כך נמצא כי בשורה טובה היא למשה.

>> למגזין המלא - לחצו כאן

לשם כתיבת מאמר זה עשיתי שימוש בספר "שיירי מצוה" שבהוצאת מכון 'אורות יהדות המגרב' של רבי משה עמר שליט"א, תודתי נתונה לו.