היא לא הייתה נראית כמו בתמונה, זה בוודאות. וזה לא היה מהמקרים האלו שהשינוי הוא דווקא לטובה, רחוק מאד מכך.
• • •
עולם השידוכים מלא ב"הוראות שימוש" שכולם ממלאים בדייקנות, הכוללות בין השאר את השאלות הנכונות לשאול בבירורים, התשובות הנכונות לענות והאזורים האפורים שעושים את ההבדל (הוא חברותי ותוסס - לא מתמיד גדול).
>> למגזין המלא - לחצו כאן
למרות המסורת ארוכת השנים, הנורמות בשידוכים משתנות עם הזמן. אחת הדרישות המקובלות כיום היא לראות את תמונת הבחורה עוד קודם לפגישה, שלב שכבר נעשה חלק בלתי נפרד מתהליך הבירורים. האם מדובר בתהליך חיובי, או דווקא בצעד בעייתי שיוצר ציפיות מסוימות ואכזבות בהתאמה? זה כבר נושא לוויכוח עתיק יומין וחסר מסקנות.
הבחורה הנוכחית איתה עמדתי להיפגש הייתה נראית לי בסדר גמור בתמונה, אם כי ניתן היה לראות רק את הפרצוף - מה שהיה עשוי להעלות חשדות מסוימים. לא במקרה שלי. אני נתתי את ה'כן', התלבשתי חגיגית ויצאתי באוטובוס אל כפר המכבייה, שם נקבעה הפגישה שלי יחד עם עוד מספר נדיב של בחורי ישיבות ובחורות סמינר נוספים ('למה המקום הזה כל כך פופולארי בעצם?' חשבתי בדרך).
כשהגעתי נעמדתי כמקובל ליד דלת הכניסה וחיכיתי לבחורה, תוך שאני משנן בלב את הפרטים המועטים שאני יודע עליה (תמי הרמן, בת 22, בוגרת 'הסניף', מחשבים). כמה דקות אחר כך ראיתי מרחוק בחורה גדולת גוף מתקדמת בצעדים מהוססים, אבל המוח שלי התעלם לחלוטין מהאפשרות שהיא המיועדת.
רק לאחר שהיא נעמדה במרחק ביטחון וסרקה אותי ארוכות במבט מסופק המאפיין את השניות הראשונות של כל פגישה ראשונה (זה הוא\היא?), נפל לי האסימון. אני נבוך לספר שבשניות הראשונות המילים פשוט נעתקו מפי מרוב הלם, אבל היא הצילה אותי כשבחרה לפנות אליי ישירות: "מוטי?", שאלה.
הנהנתי קצרות, והצלחתי להעלות קצה חיוך על פניי, בעוד במוחי משתוללות קונספירציות הנעות בין "השמות שלנו במקרה אותו דבר זאת לא היא", לבין "התמונה ישנה". היא לעומת זאת לא הייתה נראית מודאגת בכלל, והחלה לפסוע לכיוון הכניסה. הצטרפתי אליה כמו מתוך חלום.
לאחר שהתיישבנו היא הייתה הראשונה לשבור את הקרח עם שאלה לא צפויה: "הגעת לכאן על קורקינט?". חייכתי בעל כורחי מהפתעה, והיא הוסיפה מיד בבת צחוק: "פשוט נמאס לי לשאול אם היה פקקים, זה לא מקדם את השיחה לשום מקום". "מסכים איתך לגמרי. ואני לא יודע לרכב על קורקינט", החזרתי מיד. במוחי החלטתי שגם אם אני מרגיש כאילו הונו אותי ממש, עדיין אין שום סיבה שלא להעביר את הפגישה הזאת בנעימים. אני לא רוצה לפגוע באף אחת.
היא מצידה לא חשה בדבר, וכבר החלה לספר על אחיה שעבר טסט עם בוחן שיכור ועל החברה בעבודה שמגיעה עם מטרייה גם בקיץ (היא מפחדת מהשמש). התיאורים הציוריים שלה על כל המצבים המוזרים בהם נתקלה בחיים היו ממש מעניינים ומצחיקים, וביני לבין עצמי סיכמתי שמעולם לא פגשתי אדם שמספר בכזה כשרון.
זו הייתה אחת הפגישות הזורמות ביותר שהיו לי בחיים - ממש נשאבתי פנימה. דיברנו וצחקנו והתווכחנו קצת (בראש טוב), וגיליתי שאנחנו באותו ראש לגבי כל דבר כמעט: השאיפות שלנו, המחשבות והרצונות. אפילו לא שמתי לב כשהשעה התאחרה לאיטה.
בסופו של דבר היא זאת שנאלצה להכריז על סיום הפגישה. "אבא שלי כבר בטח מודאג", היא הסבירה. "זו לא הפעם הראשונה שאני עושה לו את זה", הוסיפה בחיוך.
כשקמנו מהכורסאות הייתה לי תחושה מוזרה כאילו הייתי כאן כל היום, כל כך עמוק נסחפתי בשיחה. זה היה הרגע בו העפתי אליה מבט ופתאום שמתי לב ששכחתי לגמרי ממה שהטריד אותי כל כך בהתחלה - המראה שלה שכלל לא תאם את התמונה.
אחרי שנפרדתי ממנה לא פניתי בחזרה לכיוון הישיבה כפי שהייתי עושה בדרך כלל, אלא פשוט התחלתי ללכת מהורהר ברחוב. זו הייתה הפגישה הכי טובה שהייתה לי, ויחד עם זאת היה לי ממש קשה להתעלם ממה שעבורי ועבור בחורים רבים אחרים נחשב לבעיה רצינית. הייתי די אובד עצות, ולא הייתי בטוח עם מי להתייעץ.
בסופו של דבר עליתי על האוטובוס לכיוון הישיבה, והופתעתי ממש לגלות חבר ילדות שלי כשהוא יושב על אחד הספסלים האחוריים, חנוט בחליפה ועניבה שמסגירות מאין בא. כששנינו קלטנו אחד את השני היה רגע קצר של תדהמה ואז פרצנו בצחוק משותף, מבינים ש'נתפסנו על חם' (רוב הבחורים נוטים להסתיר את הפגישות שלהם עד ל"רגע הנכון").
אוטומטית השיחה נסובה על השידוכים שלנו, וגיליתי שהוא בדרכו להוריד את הבחורה איתה נפגש כעת, מכיוון ש"השיחה לא הלכה לשום מקום". "השיחה שלי דווקא הלכה להרבה מקומות", הגבתי, וסיפרתי לו בקצרה את קורותיי באותו ערב.
כשסיימתי לספר הוא שתק כמה שניות, ואז שאל אותי בכנות: "כשאתה מדמיין את האופציה שאתם מתחתנים בסוף, מה מפריע לך יותר מהכל בתמונה שעומדת מולך?".
לא היה לי קשה להבין לאן הוא חותר. הפחד הכי גדול שעמד לי בתת מודע ואפילו לא שמתי אליו לב היה מהרגע בו אכיר אותה להורים, או שחבריי ייראו אותה בפעם הראשונה ב'ווארט' ובאירוסין. יכולתי רק לשער את המבטים החוקרים בתדהמה, ואת ההשערה שבטח תעלה להם מיד (הוא מסתיר איזה סוד שאילץ אותו 'להתפשר').
>> למגזין המלא - לחצו כאן
חברי שראה שאני שותק ארוכות הוסיף: "השאלה שאתה צריך לשאול את עצמך היא מה חשוב לך יותר מהכל". ידעתי את התשובה.
• • •
לאירוסין הזמנתי אותו במיוחד. כשלחצנו ידיים מעבר לשולחן הכבוד הוא לחש באוזניי בצחוק: "לא מגיע לי טיפ קטן? אפשר לומר שאני השדכן". "בא נסכם על יועץ זוגי", הגבתי מיד.
0 תגובות