ימי בין הזמנים הם חלק ממשפחה של ימים הקרויה בפי חז"ל 'יומי דמפגרי ביה רבנן". בימים אלו נהגו לומדי התורה להפחית מעט מלימודם לצורך הכנות נדרשות לצרכי הבית או צרכי הגוף, בבחינת מה שאמר ריש לקיש "פעמים שביטולה של תורה זהו יסודה" (מנחות צט ב).
יש ביומי דפגרה ימים השכחים יותר ויש המגיעים לעיתים רחוקות. היום השכיח ביותר מתוך ימים אלו הוא יום שישי. כבר על ישיבתו של המהרי"ל מסופר "אין הולכים בישיבה בערב שבת משום טורח לכבוד שבת" (מהרי"ל, מנהגים, פורים ע' תכא) ואף הרמ"א פסק כי יש למעט בלימוד בערב שבת בכד לעסוק בצורכי שבת (או"ח רנא סע' ב). אך אין הדבר אומר שהיו בטלים מהלימוד לחלוטין, אלא שהחליפו פעמים רבות את השיעורים הקבועים שהיו בעלי אופי 'עיוני' יותר, בשיעורים קלים וככל הנראה קצרים יותר. למשל, הנודע ביהודה כותב כי בימי שישי לא היה מעביר את שיעורו הקבוע בגמרא ובמקומו בחר למסור שיעור בפרשת השבוע עם פירוש רש"י (נודע ביהודה מהדורא קמא יו"ד ס' ז-לד-סו).
>> למגזין המלא - לחצו כאן
גם בשבתות ובימים טובים, הגם ש'לא ניתנו לישראל אלא לעסוק בהן בתורה', עדיין הלימוד בהם היה לא בדרך קביעות כבימות החול והיו עוסקים בהם יותר בלימוד ב'מה שליבו חפץ' או חזרות על הנלמד במהלך ימות השבוע (ראה למשל אצל מ' בר אילן, מוולוז'ין עד ירושלים, ח"א עמ' 90), ובפרט לאותם הסוברים שאין לעסוק בלימוד תורה בעיון בשבת (ראה על כך בדברי החיד"א, מחזיק ברכה, או"ח, סו"ס רצ).
מלבד ימים אלו היו שנהגו לשנות מסדר לימודם לטובת העיסוק במצוות היום גם בימי החנוכה, ט"ו בשבט, ל"ג בעומר, וט"ו באב, כל יום וענייניו שלו. מעניין לציין כי בחלק מישיבות הונגריה היו מקדישים את ימי ראש חודש או התעניות לימי בחינות (מרדכי ברויאר, אוהלי תורה, עמ' 280).
ימי בין הזמנים - מקורן וראשית דרכם
אך כמובן, הארוכים והשונים מכל ימי הפגרה הם ימי בין הזמנים. בזמנים אלו הישיבות שובתות מלימודן למשך כמה שבועות והם מתקיימים בשלושה מועדים בשנה, בחודש ניסן כולו (כשבתוכו ימי הפסח), בחודש אב (מתשעה באב ועד לר"ח אלול) ובחודש תשרי (מאחרי כיפור ועד חשוון - מלבד חזרה נקודתית בשמחת-תורה).
מהו אם כן השורש לנוהג זה? בגמרא כבר מופיע שביקש רבא מתלמידיו שבימי תשרי וימי ניסן ילכו לביתם: "א"ל רבא לרבנן במטותא מינייכו ביומי ניסן וביומי תשרי לא תתחזו קמאי כי היכי דלא תטרדו במזונייכו כולא שתא" (ברכות לה ע"ב). אכן, זמנים אלו חופפים את תקופת ימי בין הזמנים שלנו, פחות או יותר, ואפשר לראות בהם מקור. אבל עדיין ישנו הבדל, הסיבה שימים אלו יוחדו לחופש, לא היתה לשם 'צבירת כוחות', אלא בכדי שיוכלו לעמול לפרנסתם שהיתה מבוססת על חקלאות ושיהיו מזונותיהם מצויים להם ביתר ימות השנה ולא חופש לשם מנוחה. ועוד, ממה שהזכירו בגמרא את בקשתו של רבא משמע שלא היה זה מנהג רווח ורק רבא הוא זה שביקש זאת מתלמידיו.
בימי הגאונים לא מוזכר זמן זה כימי פגרה, ולעומת זאת מוזכרים 'ירחי כלה', ימים בהם התאספו לבית המדרש גם אלו שעסקו במהלך השנה בעבודתם, היו אלו ימי אלול ואדר שבהם המלאכה בשדה היתה פחותה. מימים אלו יצא המנהג המאוחר יותר של ימים בהם התאספו בעלי בתים בישיבות בימי בין הזמנים, כמו 'ירחי כלה' הידוע שהתקיים בישיבת פוניבז'.
המקורות הראשונים שבהם מוזכרים ימי בין הזמנים כפי שהם מוכרים לנו כיום הם מהמאה הט"ז.
הגאון רבי יששכר בר איילנבורג (ש"י - שפ"ג) כותב בהקדמת ספרו "באר שבע" שהסיבה שזכה לעסוק ולחדש במסכתות שלא כולם עוסקים בהן, כדוגמת מסכת הוריות, היא לימודו בימי בין הזמנים:
"זאת היתה לי הסיבה לדחוק עצמי ולהכנס לפני ולפנים ממחיצתי, כי עין בעין ראיתי סייעתא דשמיא בכמה פנים שונים כאשר התחלתי ללמוד עם חברים מקשיבים לקולי מסכת הוריות ביומי דמפגרי בהו רבנן שקורין בארצינו בין הזמנים בלי שעלה על דעתי ולא על מחשבתי כלל לחבר שום דבר עליה רק להיות כי גרסה נפשי לתאבה להשלים מסכתא תחת בין הזמנים כדי שאוכל לשלם את נדרי אם יגמור ה' בעדי - ללמוד כל ש"ס".
כמו כן, ניתן למצוא איזכור נוסף לימים אלו, אך לאו דווקא לטובה, בדברי המהר"ל (דרוש על התורה, כ"ו א):
"ויותר מכל הוא ביטול הלימוד שאין תורתם אלא באקראי ולא תמידית אלא לתקופת השנה. ואחר כך יקראו דרור לארץ לכנות הזמן בין הזמנים וכל אחד הולך בשרירות ליבו הרע... יחשוב שאין צריך ללמוד כלל וכאילו אין זה זמן לתורה לקרותו בין הזמנים. ואם הראשונים הנהיגו כך בודאי היה זה לכמה סיבות עצמיות לתורה כידוע, אך עתה אין זה כי אם להסרת התורה... ועל ידי בטול זה מרגילים עצמם לשחוק וקלות ראש וזולתן מהדברים המגונים".
גם המהרש"א כותב על ימי בין הזמנים מעין דברים אלו (שבת קיט ע"ב):
"ביטול תינוקות של בית רבן הוא מצוי בכל קהלה גם הבחורים מבטלין רוב הימים בבין הזמנים והולכים ברחובות בביטולים וטיולים".
גם השל"ה כתב דברים דומים, אך ביתר חריפות: "ולא יזכר ולא יפקד שם בין הזמנים ויעקור מן העולם", (של"ה, קפ"א ע"א).
היו שאכן פעלו לפי דברים אלו ודעתם לא היתה נוחה מבין הזמנים. תלמידו של החת"ס, ר' פייבל פלויט נהג בישיבתו לתת חופשה רק יום אחד קודם לפסח ויום אחד קודם ערב ראש השנה ומיד לאחר החג חזרו התלמידים לישיבה. גם בישבות חב"ד נהגו כך בתקופה מסויימת, בימיו של הרש"ב לא הותר לבחורים לינסוע הביתה בחודש ניסן (כרם חב"ד, עמ' 30).
הטעם לימי בין הזמנים - למרות ההסתייגויות
ואם כך הם פני הדברים, כיצד זה תפס המנהג והשתרש ואף רבים מגדולי הדורות וראשי הישיבות סמכו ידיהם עליו?
ראשית, את ימי בין הזמנים נזהרו מלכנות 'ימי חופשה', רבים מהמשגיחים נוהגים לומר כי חופשה היא דבר השייך במתים, וכמו שנאמר בתהילים (פח ו) "בַּמֵּתִים חָפְשִׁי". ולכן ימי בין הזמנים הם המשך לימי הזמן עצמו אך הלימוד בהם נעשה יותר בנחת בכדי לתת לגוף מנוחה - במטרה להשיג חיזוק לצורך הלמידה בזמן הבא.
בשם החזון איש זצ"ל אומרים שאין בימי בין הזמנים סתירה לחידוש בתורה. "אויב מען קען שטיפען קען מען מחדש זיין" - 'אם אפשר להינות, אפשר גם ליצור חידוש בתורה'. ועל כך מסופר שבין היתר החזון איש נהג לשחות בנחל בימי בין הזמנים כדי להתרענן ולחדש כוח להמשך לימודיו (מתוך ספר Making of a Godol).
גם מרן הגראמ"מ שך זצ"ל נקט עמדה ברורה נגד קיצור או ביטול בין הזמנים ואמר כי "ביטולו הוא קיומו". והוסיף שאם יקצצו מימי בין הזמנים, התחושה תהיה בכל החורף שהזמן אינו כתיקונו.
הגאון רבי רפאל שמואלביץ זצ"ל בשיחה שמסר בפני תלמידיו בישיבת מיר (בבין הזמנים תשס"ו) אמר בהתייחסו לדברי המהר"ל שהוזכרו קודם שבזמננו "ביטולה הוא קיומה" ובמקומות שלא הנהיגו ימי בין הזמנים בחודש אב הלימוד באלול הוא מתוך רפיון גדול.
ודבר נוסף, אין ימי בין הזמנים עומדים בסתירה ללימוד, אדרבא אפשר לנצלם ללימוד במסכתות ונושאים שאין עוסקים בהם בימי הזמן שבישיבה או בכולל, וכפי שכותב הגר"מ שך עצמו בהקדמה לספרו אבי עזרי (הפלאה- זרעים) שאת הסוגיות שבאבי עזרי בירר בעיקר בימי בין הזמנים.
גם מרן שר התורה האון רבי חיים קנייבסקי זצ"ל סיפר על עצמו: "בצעירותי, כאשר הייתי נוסע לצפת לפוש מעט, הייתי מספיק ללמוד במשך שבוע בצפת מה שלא הספקתי ללמוד במשך חודשים רבים בביתי", (ארלנגר, דרך עץ חיים עמ' 155).
דברים דומים אמר מרן הגאון רבי עובדיה יוסף זצ"ל בדברו על ימי בין הזמנים בימים עברו: "כשהיתה לנו חופשה היינו מנצלים אותה לרכוש בקיאות, במשך השנים היתה תקופה שנתנו עיניהם בי והצריכו אותי לסיים כל חודש מסכת ועשו כל ראש חודש סעודת סיום לקהל והיתה לי בושה אילו לא הייתי מסיים את המסכת, וכך התחלתי במסכתות קטנות אך כמה מסכתות קטנות יש לכן הדבר נתן לי מריץ לסיים מסכתות בזה אחר זה מידי ראש חודש בקטון החל ובגדול כילה' וקיימתי בעצמי גנובתי יום וגנובתי לילה", (מעדני מלך ח"ג).
>> למגזין המלא - לחצו כאן
מסקנת הדברים: למרות שימי בין הזמנים הוזכרו שלא לשבח אצל רבותינו, מ"מ ראו לנכון להשאירם על בורים מכמה טעמים, גם מצד חשיבותם למנוחת הגוף והנפש וגם מצד זה שאין הם עומדים בסתירה ללימוד תורה ודרבא, ניתן לנצלם ולעסוק בהם בנושאים שלא נלמדים בד"כ במהלך הזמן - וב"ה אכשר דורא וקיימות היום מסגרות רבות בשם "ישיבות בין הזמנים" בהן יכולים בחורי הישיבות ואברכי הכולל לשבת ולעסוק בתורה ואף לקבל על כך שכר. ונמצא שהאדם גם מחזק בריאות גופו וגם מעשיר את ידיעותיו בתורה. וְקוֹיֵ יְהוָה יַחֲלִיפוּ כֹחַ!
תודתי נתונה לאחי יהודה נמדר על המקורות שהמציא לידי עבור מאמר זה
0 תגובות