הוא לא חג מהתורה, אין בו מצוות מיוחדות, הוא לא זכה לשולחן ערוך או לפיוטים מסורתיים אותם כולם רגילים לשיר, ובכל זאת - חז"ל קבעו כי אין יום טוב לישראל כמותו.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
איך יום חסר איסורי מלאכה, ללא תקיעה בשופר וללא קרבנות - הפך לפסגת האור של לוח השנה היהודי? מה התרחש בו, ומה סוד השמחה הפנימית שבו? ואיזו אהבה יורדת לעולם דווקא ביום הזה – באמצע חודש של חורבן?
לא היו ימים טובים לישראל
דבריו של רבן שמעון בן גמליאל במשנה שבמסכת תענית נשמעים כמעט בלתי נתפסים:
"לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים, ומה היו אומרות? בחור, שא נא עיניך וראה – מה אתה בורר לך", (תענית כו ע"ב)
השוואת ט"ו באב ליום הכיפורים – יום הכפרה והטהרה, שיא הקדושה והעומק – מצריכה הסבר. וכאן מתחילה התעלומה הגדולה: מה הופך את ט"ו באב ליום עליון כל כך?
חז"ל עצמם משיבים בגמרא על בסיס שורת אירועים היסטוריים רוחניים – שכולם התרחשו בט"ו באב, וכולם מסמלים סיום של גזרות, מחיקות של חרמות, ואיחוי של קרעים עמוקים בין חלקי העם. לא פחות משישה מאורעות, שכל אחד מהם בפני עצמו יכול להצדיק יום חג, התרחשו כולם – ביום אחד.
הותרו השבטים לבוא אלו באלו
בשנות המדבר, לאחר שהוחלט שבנות יורשות את נחלת אביהן (בנות צלפחד בפרשת פנחס), קמה מחלוקת גדולה – האם מותר לבנות שבט מסוים להתחתן עם גבר משבט אחר. הבעיה הייתה – שמא הנחלה תצא משבט לשבט, ודין הירושה יתערער.
הקב"ה ציווה: "למשפחת מטה אביהן תהיינה לנשים" (במדבר לו), היינו – אין להתחתן מחוץ לשבט אם את יורשת. הפתרון היה זמני, אך החשש העמוק מפילוגי נחלה ואובדן שורשים שבטיים גרם למתח בין השבטים.
בט"ו באב – לאחר כיבוש הארץ, כאשר כל שבט כבר קיבל את חלקו – התבטלה הגזירה, והותרו כל השבטים לבוא אלו באלו. זוהי מהפכה חברתית אמיתית: לא עוד "סגר שבטי", לא עוד חומות היררכיות – אלא פתיחת הלב והשילוב בין כל חלקי עם ישראל. יום זה הפך לסמל של כלליות, של הרמוניה, של האפשרות ליצירת משפחה בלי פחד לאבד את זהותך השבטית.
הותר שבט בנימין לבוא בקהל
מעשה פילגש בגבעה שבספר שופטים הוא אחת הפרשיות הקשות בתולדות עם ישראל. אכזריות, אלימות וסבל, מלחמת אחים עקובה מדם, והשבעה טראגית: "איש ממנו לא ייתן בתו לבנימין לאישה" (שופטים כא). לאחר הטבח, נחרד העם מהתוצאה: שבט שלם נותר כמעט ללא נשים, ועמד בפני סכנת הכחדה.
תחושות היו מעורבות ולא פשוטות בכלל, ולאחר שנים רבות – חכמי הדור, בהנהגת הסנהדרין, ביטלו את החרם בט"ו באב. הבנה עמוקה חדרה: אין זה ראוי להחרים שבט שלם על חטאי בודדים, ואין להמשיך ולהנציח פילוגים. הגזירה בוטלה, ובני בנימין יכלו להינשא מחדש. זהו יום שבו נרפא שבר עמוק בנשמת האומה. לפי המדרש (איכה רבה פרשה ג), ההיתר הזה הציל את שבט בנימין מכליה.
כלו מתי מדבר
בעקבות חטא המרגלים נגזר על דור המדבר שלא ייכנס לארץ. במשך 38 שנה, מדי שנה בליל תשעה באב, היו שוכבים כל בני הדור באדמה – ומחכים למותם. בלילה האחרון, בשנת הארבעים, לא מת איש. הם חשבו שטעו – חזרו ונשכבו עוד לילה, ועוד לילה. רק בט"ו באב, כשהירח התמלא, הבינו שחלפה הגזירה, שנגמר דור המדבר, ושמתחיל עידן חדש של חיים בארץ.
רבי יוחנן אמר (תענית ל ע"ב): "יום שכלו בו מתי מדבר" – והוסיף רש"י: "והתחיל הדיבור להיאמר עם משה", כדכתיב: "ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות... וידבר ה' אלי". לא מדובר רק בסיום מוות פיזי – אלא בהחזרת הדיאלוג בין שמיים לארץ. ט"ו באב מציין את חזרת הקול האלוקי.
הוסרו מחסומי הדרכים לירושלים
ירבעם בן נבט, מלך ישראל, חשש שהעלייה לרגל לבית המקדש תערער את שלטונו. לכן הציב מחסומים בדרכים הראשיות – ואסר בפועל על עם ישראל לעלות לרגל. הדבר נמשך דורות רבים, עד ימי הושע בן אלה – המלך האחרון של ממלכת ישראל – שביטל את המחסומים. לפי עולא בגמרא (תענית ל ע"ב), ט"ו באב הוא היום שבו שב העם למסלול הרוחני, והמחסומים נופצו.
מבחינה פנימית – זהו יום שבו נפתח השער לירושלים. היום שבו מותר שוב לעלות למקדש, לשוב אל הלב הפועם של האומה, לחזור אל ציון. כיום, כאשר שערי הר הבית סגורים בפני רבים, ההקבלה ברורה.
ניתנו הרוגי ביתר לקבורה
לאחר חורבן בית שני, פרץ מרד בר כוכבא. העיר ביתר הייתה הבירה האחרונה של ההתקוממות, ואלפי לוחמים נרצחו בה בידי הרומאים. שבע שנים לא הותר לקבור את הגופות. ורק בט"ו באב – ניתנה הרשות לקבור את ההרוגים. והנס הגדול – כפי שמעיד התלמוד – הוא שגופותיהם לא הסריחו כלל.
על כך תיקנו חכמים ביבנה את ברכת "הטוב והמטיב", שנאמרת עד היום בברכת המזון: "הטוב – שלא הסריחו, והמטיב – שניתנו לקבורה".
היום הזה, שהיה יום של אבל, הפך ליום של כבוד למתים, של סיום חרפה, ושל הכרזה: אף אחד לא נשכח.
גמר כריתת עצי המערכה: סוף הקיץ, תחילת הרוח
עוד מאורע חשוב ומיוחד בט"ו באב – אשר נזכר בגמרא במסכת תענית (דף ל ע"ב) – הוא סיום כריתת עצי המערכה לבית המקדש. את העצים היו כורתים לצורך הקרבת הקרבנות על המזבח, שכן אש המזבח הייתה צריכה להזין תמידית.
אולם לא כל עץ ראוי להקרבה. חז"ל הקפידו שהעצים יהיו יבשים, ללא תולעים, וללא כל ריקבון – משום שכל עץ פגום היה נפסל מלהיות "עצים למערכה", שנחשבו כמעין קרבן בפני עצמו (עיין מסכת מידות ב, א).
ולכן, ביום ט"ו באב – שבו מתחיל להתקצר היום, וקרני השמש נחלשות – הפסיקו לכרות עצים. החשש היה שהעצים שייכרתו לאחר ט"ו באב לא יספיקו להתייבש כראוי, ויחדור בהם ריקבון או תולעת – מה שיפסול אותם.
חכמים קראו ליום זה "יום תבר מגל" – יום שבירת המגל, כלומר: היום שבו החוטבים היו שוברים את כלי העבודה, שכן הסתיים עונת הכריתה.
רב מנשיא אמר: "יום תבר מגל – יום שפסקו מלכרות עצים למערכה" (תענית ל ע"ב)
המגל, הסמל לעבודה הפיזית, נשבר – ומאותו יום ואילך, העבודה בבית המקדש עברה מהשלב ההכנה – לשלב ההקרבה. מעולם האדמה – אל עולם הרוח.
ט"ו באב בקבלה: עת לפתוח שערים
במקורות הקבלה – יום ט"ו באב נחשב לנקודת מפנה בעולמות הרוחניים. הזוהר הקדוש (פרשת יתרו, דף עח ע"ב) מתאר את שני החודשים תמוז ואב כ"חודשים של עשיו", בהם שולט כוח הדין, וכוחות הטומאה והסתר הפנים גוברים בעולם. אך בט"ו באב – ברזא דיליה נטיל רחמי, כלומר: הסוד של היום הוא – התעוררות הרחמים והסתלקות הדינים.
החיד"א (רבי חיים יוסף דוד אזולאי) כותב בספרו "ברכת אבות" הסבר מופלא: השמות הקדושים – בפרט שם הוי"ה – נרמזים בכל חודש בצורה אחרת. יש חודשים שבהם אותיות שם הוי"ה מסודרות כראוי: י־ה־ו־ה, ויש חודשים שבהם הן מופיעות בסדר משובש, מרמז על דין. חודש אב, עד ט"ו בו, נחשב כחודש שהצירוף שלו מורה על דינים – אך בט"ו באב הצירוף חוזר לסדרו התקני – ונפתח שפע של חסדים מלמעלה.
עוד רמז מעניין מביא המהר"ל מפראג (באר הגולה, פרק י"ג), לגבי האות ס' – האות החמש עשרה בא"ב. צורת האות ס' היא עגולה, סגורה, ללא פינות. בכך היא רומזת למושג של שוויון, אחידות, שמחה ללא תחרות. וכך עתיד להיות לעתיד לבוא – "מחול לצדיקים", שבו אין מדרגות, אין עליונים ותחתונים – אלא כולם שווים לפני בוראם.
ולא לחינם, אומר המהר"ל, טבעת הקידושין היא עגולה – לא מרובעת, לא פתוחה – אלא עגולה בדיוק כמו האות ס': מסמלת חיבור שלם שאין לו סוף, אהבה שאין בה קרן זווית, בלי התחלה ובלי סוף.
מחולות של אמת: השידוכים בט"ו באב
מן הידועים שבמאורעות ט"ו באב – הוא מנהגם של בנות ירושלים, אשר היו יוצאות בכרמים בלבוש לבן שאול, לרקוד ולבקש את זיווגן ביום זה.
"ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים, שאולות בגדים – כדי שלא תתבייש מי שאין לה. ומה היו אומרות? בחור! שא נא עיניך וראה – מה אתה בורר לך..." (תענית כו ע"ב)
הבגדים הלבנים – שאולים, אחידים, צנועים – מדגישים מסר ברור: אל תבחר לפי מראה. אל תחפש יופי או ייחוס. תבחר לב טהור. תבחר ענווה. תבחר נשמה.
"שקר החן והבל היופי – אישה יראת ה' היא תתהלל", (משלי לא).
היום הזה הפך ליום מסורתי לבקשת זיווג – כי הוא יום אמיתי. יום שבו הפערים החברתיים מטשטשים, העטיפות מוסרות, וכל אדם – בלא תוויות – נבחן לפי תוכנו.
מחול לצדיקים – והאהבה חוזרת לעולם
הגמרא במסכת תענית מסיימת בתמונה נבואית מרהיבה:
"עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחול לצדיקים, והוא יושב ביניהם בגן עדן, וכל אחד ואחד מצביע עליו באצבעו ואומר: 'הנה אלוקינו, זה ה' קיווינו לו, נגילה ונשמחה בישועתו'", (ישעיה כה, ט; תענית לא ע"א).
חז"ל מדגישים: הקב"ה יושב במרכז המעגל, והצדיקים סביבו – במחול עגול. לא זה קדוש מזה, לא זה נעלה מזה – אלא כולם שווים. המעגל – כמו האות ס', כמו טבעת הנישואין – אינו מעמיד דרגות אלא שוויון, אינו מציב פינות אלא רכות.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
ביום הזה, בט"ו באב, כשמסתלקים הדינים והחסדים גוברים – השכינה מתקרבת. האהבה שבין הקב"ה לעם ישראל מתחילה להאיר – כמו ירח מלא בלילה חשוך. זו אהבה שלא נמדדת בהצלחות – אלא בנאמנות. אהבה ששבה אל מקומה לאחר גלות. אהבה שכולנו כמהים לה.
0 תגובות