1.
מספרים על בחור יהודי שגוייס בעל כרחו לצבא הפולני, אשר שאל את "החפץ חיים" בקשר לאוכל הטרף שמגישים לחיילים, אשר בלעדיו הוא יחלש בחורף האירופאי עד לסכנת חיים. ענה לו ה"חפץ חיים": בודאי שמותר לך לאכול טריפות, הרי זה פיקוח נפש, אך זכור נא בני דבר אחד: אל תמצוץ את העצמות...!
2.
על כתיבת תוארים מופרזים, היה ה"חפץ חיים" מוסר סיפור נפלא מעשה בכפרי עם הארץ שלמד את "לוח השנה", והיה משיב לשואליו בדבר המולד, ומתי חלים ראשי חודשים ומועדים. הכפריים אנשי מקומו הכתירו אותו לרב וגאון, לאט לאט הוא התרגל לתוארים שמעניקים לו, עד שנכנס במוחו הרעיון, שבאמת בין גדולי הדור מושבו...
ויהי היום ונזדמן אותו כפרי לעיר וילנא, נכנס להתפלל מנחה בבית המדרש של הגר"א. לאחר התפילה התקרב אל שולחן הלומדים שהיו עוסקים בחידושי תורה, הוא לא קלט ולא הבין אפילו מילה אחת, וישב כאבל בין חתנים.
כן בעולם הזה, אנשים התרגלו לתוארי "רב" ו"גאון" שמעניקים להם בשפע. עד שנדמה להם שבאמת כך הוא. אבל כשיבוא אותו אדם לעולם האמת ויתקרב לשולחנם של גדולי הדורות, ולא יבין את שיחתם, אוי לאותה בושה, אוי לאותה כלימה.
3.
מבאר באופן נפלא ה"חפץ חיים": לכל אדם יש שאיפות שונות בחייו בהתאם למעמדו. אדם שהוא פועל פשוט, שאיפתו להיות מנהל מחלקה, חבר כנסת שואף להיות שר, שר שואף להיות ראש ממשלה וכו'.
דוד המלך אומר להקב"ה: כשהייתי רועה צאן שאיפתי הייתה להיות בבית ה', לחסות בהיכליך, להסתופף בבית המדרש וללמוד תורה. עתה שמוניתי למלך נשארה לי אותה השאיפה ואותו הרצון. אין לי שום חפץ להתענג וליהנות מהבלי עולם הזה למרות שהתקדמתי מהבחינה הגשמית והפכתי להיות מלך, איני בא לבקש ממך אלא אותה הבקשה שהייתה לי כאשר הייתי רועה צאן: "שבתי בבית ה'".
4.
פעם ביקש הח"ח מעגלונו שיסור לביתו של ר' יוסף זונדל שהיה צדיק מפורסם ויבקש עבורו ברכה, עשה כן העגלון, ורבי יוסף בירך 'יה"ר שילך יחף וישא אבנים', נדהם העגלון לשמוע ברכה כזו, ולא רצה לספר לחפץ חיים את הברכה שקיבל, וכשראה הח"ח שהעגלון מתמהמה קרא אליו ושאלו מדוע לא השבת לי מה היתה ברכת הרבי, סיפר העגלון את הברכה המוזרה, שמח החפץ חיים מאוד, ואמר הלואי ותתקיים הברכה, כדאי לי שאלך יחף, גם אם לא אשא אבנים, ולתדהמת כל הסובבים הסביר, הרי אני כהן, וע"כ בירכני שבמהרה יבנה ביהמ"ק ואעבוד שם יחף, ואשא את האבנים, אלו אבני החושן.
5.
מספר ה"החפץ חיים" על כפרי אחד, בהגיע חג הסוכות, בא אל המתבן להכניס את התבואה. העגלה הייתה עמוסה מדאי ולא יכלה להיכנס. מה עושים? נכח שם ליצן אחד שאמר לו שתמורת עשרה רובל ייעץ לו עצה! שמח הכפרי והליצן נתן לו זכוכית מגדלת והינחה אותו להביט דרכה על הפתח. עכשיו תוכל להכניס את התבואה". אמר הבדחן והלך. רדף אחריו הכפרי "רמאי, הפתח אומנם גדל אבל גם התבואה גדולה יותר". "אין בעיה אמר הליצן: "אתן לך זכוכית מקטנת ותוכל להסתכל על התבואה ותראה עד כמה היא קטנה"...
שוב ניסה הכפרי ולא הצליח. בא אליו הליצן ואמר לו: ייעל התבואה תסתכל עם הזכוכית מקטנת, ועל הפתח עם הזכוכית מגדלת וכך תוכל להכניסה.
כך פועל השטן, אומר "החפץ חיים" לפני שהאדם עושה עבירה, בא השטן לשכנע את האדם לעשות עבירה. איך אוכל לעשות עבירה? נבהל היהודי, והשטן עונה: זאת עבירה? בקושי מנהג... כולם עושים זאת, וחוץ מזה תוכל לעשות תשובה... לאחר שעשה עבירה, והחל חוזר בתשובה, בא השטן ואומר לו רוצה אתה לעשות תשובה? הלא אתה שקוע בבוץ מעל לראש...
על כן אומרים: "הסר השטן מלפנינו ומאחרינו". שלפני החטא הוא בא להראות לנו שזה לא חטא... ולאחר החטא הוא בא לשכנע אותנו שאי אפשר לעשות תשובה על חטא כזה…
6.
החפץ חיים מבאר על מעלת הזיכרון, שדבר שאדם משתוקק לראותו. נחרת בלבו יותר, וז"ל כן הוא בר"א בן הורקנוס שנתן ד"ת על לבו בהשתוקקות נפרזה עד שאפילו דבר אחד מדברי תורה לא שכח, ממש בור סיד, וזה אות על חביבות התורה, שכ"כ נתאהבה התורה עליו עד שנעשית חרותה על לבו, וזוהי מן המדות הטובות שעל האדם להדבק בהן ושאינן נקנות אלא ביגיעה.
7.
עוד הזכיר המהר"ם שפירא דבר נפלא, כי הנה אחז"ל (יומא לח:) אין צדיק נפטר מן העולם עד שנברא צדיק כמותו, שנאמר (קהלת א, ה) וזרח השמש ובא השמש. עד שלא כבתה שמשו של עלי זרחה שמשו של שמואל הרמתי, ע"כ. וכן עד שלא כבתה שמשו של מרן החתם סופר זי"ע זרחה שמשו של רבינו בעל החפץ חיים, לקיים מש"כ וזרח השמש ובא השמש. שכשם שהחת"ס בזמנו בהנהגתו הציל את כל מרכז אירופה מירידה רוחנית, וזכה וזיכה את הרבים להעמיד דת על תלה לדורות עולם, עד דורנו ועד ביאת משיח צדקנו - כן החפץ חיים, המשיך את דרך התורה, לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, ובזיכוי הרבים באופן נעלה ביותר, ובפרט בענייני שמירת הלשון ותיקון עוון לשון הרע ורכילות, לדורות עולם.
8.
ואם חבירו אינו יודע מהלשון הרע שסיפרו עליו, כתב החפץ חיים שם שצריך לגלות לו מה שעשה נגדו שלא כדין, ולבקש ממנו מחילה על זה, ע"כ. והגר"י סלנטר כשראה את הספר הקדוש חפץ חיים אמר שכולו נפלא וברור, זולת הלכה זו, שהרי כשמודיע לחבירו שדיבר עליו, הוא מצער אותו, ומי התיר לו לצער את חבירו בגלל שהוא רוצה לעשות תשובה [כן מובא בספר מכתבי הח"ח, משיחת הח"ח בעמוד יא, ועוד ספרים], וכן הלכה, שאם הלה עשוי להצטער מהידיעה שספרו עליו לשון הרע אסור להודיעו [וכן פסק הגרשז"א בהליכ"ש מועדים תשרי פ"ג ה"ו כהגר"י סלנטר ודלא הח"ח, משום דלאו כל כמיניה לעשות כן שיגרם צער לחבירו מפני חובת התשובה שעליו, וכ"פ עו"א].
9.
החפץ חיים כתב (שמירת הלשון שער התבונה פ"ז) לבאר הטעם של איסור נקמה, והוסיף דבר נפלא שאמרו חז"ל שבאותה שעה שאמר דוד המלך "ה׳ אמר לו קלל" - זכה להיות הרגל הרביעי למרכבה. דברים נוראים!
10.
וידוע המעשה עם החפץ חיים, שסיפרו לו פעם על אדם גדול אחד שאמר על עצמו: "גם אילו היה הקדוש ברוך הוא מצוה להיכנס לגיהנום הייתי עושה זאת בשמחה". שמע זאת החפץ חיים והגיב: "יפה. אבל חבל מאוד שאיננו זוכרים שהקדוש ברוך הוא לא מצוה להיכנס לגיהנום, ולא דורש מאיתנו דברים בלתי אפשריים. קצת השקעה, קצת מאמץ, לטובתנו בלבד".
0 תגובות