בבוקר שבת זכור התשפ"ו, קם עם ישראל לעשות שפטים במבקשי נפשו. בלב טהראן, בתקיפה מדויקת שזעזעה את אמות הסיפים של המשטר, חוסל המנהיג העליון עלי ח'אמנאי. אך זו לא הייתה רק סגירת חשבון ישראלית; הייתה זו שאגה משותפת של שני עמים שראו עין בעין את סכנת המשטר, לאחר שזה טבח רק חודשים קודם לכן באלפי אזרחים איראנים שיצאו למחות על יוקר המחיה והדיכוי.
עבור משטר האייתוללות, השנאה למתנגדיו מבית והשנאה ליהודים היו מאז ומתמיד "חלב אם" אידאולוגי. לאורך עשורים הקפיד המשטר להשתמש בכינוי "ציוני" ככסות לשנאת יהודים עמוקה, וככלי להטלת אימה וחיסול כל מי שנתפס כאיום על שלטונו. היהודים סומנו כ"אויבי הא-ל" ו"מפיצי שחיתות", האשמות שאפשרו למשטר לרחוץ את ידיו בדם חפים מפשע ללא משפט צדק.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
כדי להבין את עומק האופל של מכונת המוות הזו, עלינו לחזור לרגע שבו הכל התחיל. אל האיש שהיה האזרח הראשון והיהודי הראשון שהוצא להורג על ידי המהפכה האסלאמית. פטריוט איראני בכל רמ"ח איבריו ומנהיג קהילה נערץ, עם סיפור חיים יוצא דופן של יהדות הצלחה ושגשוג אבל גם סוף טראגי, סוף שאפילו הוא עצמו לא העלה בדעתו כיצד המדינה שכה אהב תשפוך את דמו ושל עוד רבבות שיגיעו אחריו.
הילד מ"שפת הבור"
סיפורו של חביב אלקניאן מתחיל בשורשים העמוקים שנטעו באדמת פרס לפני למעלה מ-2,700 שנה. הקהילה היהודית באיראן היא מהעתיקות בתפוצות ישראל, ראשיתה עוד בגלות בבל ובגזירתו של המלך נבוכדנצר.
הקהילה היהודית באיראן, מהעתיקות בעולם, שרדה דורות של תהפוכות כשהיא נאחזת במסורת אבותיה. בניגוד ליהודי אירופה שנכלאו בגטאות בכפייה, אבותיו של חביב בחרו להתגורר בשכונות יהודיות נפרדות כדי לשמור על דתם ולהימנע מלחצי המרת דת לאסלאם.
בתוך המציאות הזו, בשנת 1912, נולד בטהראן ילד שקיבל את השם חביבאללה ("אהוב הא-ל"). הוא היה אחד משבעת בניהם של אוסטד באבאי, חייט חסכן, ואשתו ח'אנום ג'אן. המשפחה חיה בלב ה"מאהלה" – הרובע היהודי הצפוף שזכה לשם המצמרר "סר-י-צ'אל" "שפת הבור".
היה זה בור ענק בלב השכונה שבו נערמו אשפה ונבלות שהפיצו צחנה נוראית, מכאן שמה "שפת הבור" אך בתוך העוני הזה דפק לב יהודי פועם: ברובע פעלו שישה בתי כנסת שהיוו את מרכז החיים הקהילתיים והרוחניים של יהודי העיר.
העוני בבית היה כבד, במיוחד בשנות הרעב שמגפות הטיפוס פקדו את המדינה. אביו של חביב עבד קשה לעיתים עד חצות הלילה כדי לכלכל את המשפחה. אימו, ח'אנום ג'אן, שהייתה יוצאת למכור בדים מדלת לדלת כדי לעזור בפרנסה.
כשלא היה כסף לשלם את שכר הלימוד בבית הספר "אליאנס" עבור בניה, היא לא היססה ומכרה את החפץ היקר היחיד שהיה לה מהנדוניה שלה – נרגילת כסף מהודרת.
חביב לא היה תלמיד מצטיין; הוא שנא לשבת בכיתה וגילה עניין רק במתמטיקה, ובגיל 12 עזב את הלימודים כדי לצאת לעזור בפרנסת המשפחה.
הוא החל כנער שליח ופקיד קבלה במלון של דודו, שם למד גינונים של איש עולם גדול וסיגל לעצמו חזות מרשימה. שם גם הגיע רגע המפנה: חביב מצא מגזין שהשאיר תייר שווייצרי, עינו צדה פרסומת של שעוני יד, שהיו אז חידוש והחליט להזמין אחד. הוא מכר אותו ברווח, הזמין שניים נוספים, ובבת אחת גילה את חוש העסקים שיהפוך אותו לאחד האנשים העשירים ששינו את פניה של איראן.
הטיטאן מטהראן
אם ילדותו של חביב אלקאניאן הייתה צבועה בגוונים של אפור בואכה לשחור, הרי שבגרותו הפכה לסיפור הצלחה צבעוני בסגנון "החלום האמריקאי". הנער שנטש את ספסל הלימודים לא נתן לחוסר ההשכלה הפורמלית לעצור אותו; היה לו משהו חזק יותר – "חוש ריח" מפותח לעסקים ותעוזה יוצאת דופן.
הטיפוס מעלה החל בצעדים קטנים אך מחושבים. חביב החל לסחור בבגדים יד שנייה ובשעונים, אך המהפך המחשבתי הגיע כשזיהה את הפוטנציאל בשינויים החברתיים שחולל השאה.
יום אחד, כשראה את המעבר של החברה האיראנית ללבוש מערבי, החליט לייבא כובעי נשים מצרפת. בחוש עסקי מבריק, הוא הציף את חלון הראווה של חנותו ברחוב לאלזאר. בכובעים מהצעקה האחרונה, כך שכל הנשים שעברו ברחוב לא יכלו שלא לעצור,"זה היה כמו לחמניות טריות" סיפר לימים.
עסקי משפחה
סיפור נישואיו של חביב לבת דודתו, ניקו ג'אן, בשנת 1936, עטוף באמונה משפחתית כמעט מיסטית. אביה, מירזא אע'א, האמין בלב שלם שבתו היא קמיע מזל אנושי המביא שפע לכל מקום בו היא נמצאת. הוא החליט "להעניק" אותה לחביב מתוך כוונה להעביר לאחיינו האהוב את הברכה שליוותה אותה.
האמונה הזו הפכה למציאות בשטח: מיד לאחר שניקו עזבה את בית אביה, חלה נסיגה בעסקיו של מירזא, בעוד שהאימפריה של חביב החלה לנסוק מעלה – עובדה שחיזקה אצל בני המשפחה את האמונה שחביב אכן זכה ב"קמיע המזל" שלו.
חביב לא פעל לבד. הוא היה הלב הפועם של אימפריה משפחתית שכללה את ששת אחיו, בראשם דאוד, ג'ון ונוראללה. יחד הם הקימו את חברת "אלגה", כשהם מחלקים ביניהם את העבודה בדיוק של שעון שווייצרי: חביב היה איש המכירות והקשרים, נוראללה איש הרעיונות, וג'ון ניהל את הקשרים עם העולם.
חביב היה הלב המסחרי של האימפריה. בעוד שותפיו עמלו על קווי הייצור, הוא נהג לומר להם בביטחון של מי שמכיר כל סמטה בבאזאר: 'כל מה שתצליחו לייצר – אני כבר אדע איך למכור'.
בשנת 1959 חולל אלקאניאן מהפכה תעשייתית באיראן כשהקים את "פלאסקו" – מפעל הפלסטיק הגדול והמתקדם ביותר במזרח התיכון.
הוא הפך את איראן ממדינה שמייבאת מוצרים פשוטים למדינה שמייצרת אותם: מצלחות מלמין ועד מקררי "ג'נרל סטיל" ואלומיניום לבנייה. השיא היה בשנת 1962, כשחביב ואחיו בנו את בניין פלאסקו – גורד השחקים הפרטי הראשון בטהראן, בן 17 קומות, שהפך לסמל המודרניזציה של המדינה וכלל את הקניון המודרני הראשון.
אבל חביב לא רצה להיות רק עשיר; הוא רצה להיות משפיע. בשנת 1959 הוא עשה היסטוריה כשנבחר כיהודי הראשון ללשכת המסחר של טהראן, מועדון יוקרתי של אנשי עסקים מוסלמים שהיה סגור עד אז בפני יהודים. הוא לא הסתפק בקשרים מקומיים; ב-1971 הוא היה חלק ממשלחת ראשונה של לשכת המסחר שביקרה בסין הקומוניסטית, שם ישב מול יו"ר מאו ודן עמו בכינון יחסי מסחר.
במקביל לנסיקתו בעולם העסקים הכללי, הפך חביב למנהיג הבלתי מעורער של הקהילה היהודית באיראן. הוא נבחר לראשות הוועד היהודי של טהראן (האנג'ומן), כשהוא מחליף את מוראד אריה השמרני. הוא היה פטריוט איראני בכל רמ"ח איבריו, ביד אחת העתיר בנדיבות לבתי כנסת, ובשנייה לבניית מסגד "חוסנייה ארשאד".
דמותו הפכה לשילוב נדיר של נדיבות וסמכות. היהודים העניים מה"מאהלה" היו מגיעים למשרדו המפואר בבניין האלומיניום, שם תמיד המתינו להם כיסאות פנויים. הוא מימן חתונות, רכש מכשירי חשמל לנזקקים וזכר תמיד את פניהם של האנשים הקטנים.
רבים ממעשי החסד של חביב נעשו בסתר, כפי שגילו אביו ובנו באקראי ביום גשום אחד בטהראן. השניים אספו לרכבם אישה מבוגרת שסיפרה להם על בנה החולה: "איש יהודי טוב, בעלי בניין פלאסקו, משלם על כל הטיפולים שלו ואפילו בא לבקר אותו", אמרה מבלי לדעת שהיא מדברת עם בני משפחתו הקרובים ביותר של המיטיב.
באבאי וכרמל החליפו ביניהם חיוך נרגש, כשנחשפו רק במקרה לעומק נדיבותו החשאית של חביב.
אלקאניאן היה בשיא כוחו. הוא כונה בפניו ושלא בפניו הטיטאן של טהראן, האיש שבונה את העתיד של איראן ומוביל את הקהילה היהודית ל"תור זהב" חסר תקדים. אך בתוך הפריחה הזו, החלו להיווצר קשרים חדשים, חשאיים וגורליים, מעבר לים.
פטריוט איראני גאה
בשנות ה-60 וה-70, חביב אלקאניאן כבר לא היה רק איש עסקים; הוא היה גשר חי בין שתי אימפריות – איראן המשתדרגת של השאה ומה שנתפס בעיניו כמרכז הרוחני של עמו, מדינת ישראל. עבור חביב, הזהות האיראנית והיהודית היו "שני צדדים של אותו מטבע".
עדות מוחשית לכך נמצאה בשנת 1971, בחגיגות 2,500 השנה לאימפריה הפרסית. אלקאניאן תרם סכום עתק של 40,000 דולר כדי להנפיק מטבע כסף נדיר: מצד אחד דיוקנו של השאה, ומהצד השני – מנורת שבעת הקנים. עבורו, השאה היה כורש המודרני, והמטבע סימל את קבלתם המוחלטת של היהודים בארצם.
למרות עושרו המופלג, חביב אלקאניאן דבק פטריוטית איראנית ראשונה במעלה. הוא התעקש להתנייד במכונית "פאייקאן" פשוטה – הרכב הראשון מתוצרת איראן – כדי לתמוך בתעשייה המקומית, ואף הקפיד לשבת במושב הקדמי לצד נהגו.
אך פעם בשנה, הענווה שלו פינתה מקום לפרוטוקול: לקראת טקס ה"סלאם" המסורתי בארמון השאה לרגל ראש השנה (הנורוז), חביב נהג לשאול את מכונית היגואר הכחולה-טורקיז של בתו, מהנאז. הוא ידע שעם כל הכבוד לפשטות, לשערי הארמון אין להיכנס במכונית עממית, אלא בהופעה ההולמת את מעמדו של אדם המייצג את עוצמתה התעשייתית של המדינה.
אך פעילותו חרגה מגבולות איראן. אלקאניאן הפך לדמות מפתח ביהדות העולם. הוא השתתף בוועידות הקונגרס היהודי העולמי בבריסל ובירושלים, שם הצהיר בגאווה על "תור הזהב" שחווה הקהילה שלו.
בישראל, הוא לא הסתפק בתרומות ל"מגבית"; הוא בנה במו ידיו את קו הרקיע של רמת גן כשחנך ב-1968 את בית שמשון – גורד שחקים בן 23 קומות שהתנשא מעל בורסת היהלומים. הוא אירח בטהראן דמויות כמו משה דיין, וראה בחיזוק הקשר הכלכלי והצבאי בין המדינות אינטרס איראני עליון.
אולם מתחת לפני השטח, הדברים היו מורכבים יותר. למרות שהיה מקורב לשלטון, הסאוואכ – המשטרה החשאית של השאה – עקב אחרי כל צעד שלו בישראל. בתיקים החסויים הוא סומן כמי ש"נאמנותו נתונה לישראל". הסדק של חביב עם המולדת הגיע ב-1975. השאה, שחיפש "שעיר לעזאזל" למשבר האינפלציה, הורה לעצור את אלקאניאן באשמת שווא של שחיתות.
חביב הוגלה לסננדג' שבכורדיסטן, שם בילה חודשים במעצר. זו הייתה אמורה להיות נורת אזהרה בוערת, אך חביב, בפטריוטיות כמעט עיוורת, האמין שהיה זה "טעות של פקידים" וחזר להשקיע באיראן במלוא המרץ מיד עם שחרורו.
ככל ששנות ה-70 התקדמו, האדמה החלה לרעוד. דמותו של אייתוללה חומייני, שגלה בפריז, החלה להטיל צל כבד על טהראן.
ב-8 בספטמבר 1978, "יום שישי השחור", פתחו חיילי השאה באש חיה לעבר אלפי מפגינים לא חמושים בכיכר ז'אלה בטהראן. הטבח, שהתרחש שעות ספורות לאחר הכרזת משטר צבאי פתאומי, הותיר מאות הרוגים והפך לנקודת האל-חזור של המהפכה, כשהוא מלווה בשמועות שקריות על מעורבות של "חיילים ציונים" בירי.
בלב הסערה עמד בית החולים היהודי "ספיר" (אז "כורש הגדול"), שחביב אלקאניאן מימן וניהל אותו. תחת הנחייתו, הצוות הרפואי פתח את שעריו וטיפל במאות מהפכנים פצועים, תוך שהם מסתירים אותם בתוך המחלקות מפני סוכני המשטרה החשאית (סאוואכ) שצרו על המבנה.
המחווה ההומניטרית הנועזת הגיעה לאוזניו של אייתוללה חומייני בגלותו בצרפת; הוא שלח להנהלת בית החולים מכתב תודה והערכה רשמי, שבו הודה לקהילה על הסיוע ללוחמי החופש.
בפברואר 1979, הכל נגמר. המטוס של חומייני נחת בטהראן, ואימפריית השאה קרסה בתוך ימים.
חביב ישב במשרדו המפואר בבניין האלומיניום, מול כיסאו הריק של אחיו דאוד שכבר נמלט ללונדון. הוא ראה מהחלון את ההמונים שואגים "מוות לישראל", אך המשיך לחתום על צ'קים למשכורות של עובדיו המוסלמים. הוא לא ידע שבאותו רגע, כל הישגיו, הקשרים שבנה והמדינה שאהב, נשרפו בהבל פיה של המהפכה.
20 דקות של עוול וירייה אחת
עבור אייתוללה חומייני, שנאת היהודים לא הייתה תוצר לוואי של המהפכה; היא הייתה אבן היסוד שלה.
עוד בשנת 1964, בנאום חוצב להבות בעיר קום, סימן חומייני את משפחת אלקאניאן כ"סוכנים של ישראל" "בוזזי אוצרות איראן" וכאחת הבעיות המרכזיות של איראן. עבורו, כל יהודי מצליח היה בהגדרה "מתווך של הציונות העולמית" ו"חייל של האימפריאליזם". הוא הטיף לחסידיו ש"הכלכלה כולה נמצאת בידי סוכנים ישראלים" וקרא לעקור אותם מן השורש.
כשהאדמה החלה לרעוד בשלהי 1978, הטבעת סביב אלקאניאן החלה להתהדק. בקיץ של אותה שנה, בעת שביקר בישראל, נפגש חביב עם ראש הממשלה מנחם בגין. בגין, שזיהה את הסכנה המתקרבת, הפציר בו וביתר המנהיגים היהודים להוציא את הקהילה מאיראן מיד למען ביטחונם.
גם ההיסטוריון חביב לוי התחנן בפניו בטיסה חזרה לטהראן שיישאר בחו"ל. אך אלקאניאן, בפטריוטיות עיוורת או אולי באמונה שגורלו קשור בגורל המדינה שבנה, השיב "אני הקברניט של הספינה הזו, ואני אהיה האחרון לנטוש אותה". "בניתי בניינים, הקמתי מפעלים... אני משלם משכורות לאלפים למה שמישהו ירצה לפגוע בי?" שאל את אחיו בניו יורק שהתחננו בפניו לא לחזור.
הסוף הגיע בצהרי יום ה-16 במרץ 1979. שלושה חמושים מארגון ה"מוג'אהדין ח'לק" דפקו על דלת משרדו בבניין האלומיניום. חביב, ששמר על קור רוח אופייני, סירב לאזקים והלך איתם מרצונו, כשהוא מבטיח למזכירתו: "אחזור אחר הצהריים". הוא נלקח לכלא "קאסר" הידוע לשמצה, שם הוחזק בתנאים קשים יחד עם מאות מבכירי משטר השאה.
ב-8 במאי 1979 נערך "משפטו" – פארסה משפטית שנמשכה פחות מ-20 דקות. ללא עורך דין, ללא עדים וללא זכות ערעור, עמד אלקאניאן מול "השופט התליין", סאדק ח'לח'אלי. הוא הואשם בסעיפים הזויים: "ידידות עם אויבי האל", "ריגול עבור המדינה הציונית", "איסוף תרומות להפצצת פלסטינים" ו"הפצת שחיתות עלי אדמות".
חביב עמד שם, שבור אך גאה, והשיב למאשימיו בנאום ששודר בטלוויזיה:
"אני גאה להיות איראני ואני אמות כאן. לא שילמתי פני אחד לציונות. אם תמצאו מטר רבוע אחד של אדמה על שמי בישראל, אתם יכולים לירות בי מיד".
הוא הוסיף ואמר שמוצרי המפעלים שלו נמצאים בכל בית באיראן, מהעני ביותר ועד העשיר ביותר, וכי כל מטרתו הייתה לשרת את המדינה. ח'לח'אלי לא הקשיב. הוא ציטט דוחות של המשטרה החשאית הישנה (סאוואכ) כהוכחה ל"בגידה" וגזר עליו מוות והחרמת כל רכוש משפחתו.
לפני עלות השחר של ה-9 במאי 1979, הועמד חביב אלקאניאן כשסביב צווארו שלט קרטון פשוט ועליו הכיתוב: "חביב אלקאניאן, מרגל ציוני". מול כיתת יורים בחצר הכלא. רגע לפני שהכדורים פילחו את גופו, הוא הספיק ללחוש כמו רבבות יהודים לפניו ואחריו: "שמע ישראל, ה' אלוהינו, ה' אחד".
הזעזוע לא הסתיים ביריות. גופתו של אלקאניאן נזרקה לחדר המתים כשהמשפחה הגיעה לדרוש את הגופה, השומרים דרשו מהם תשלום עבור הכדורים ששימשו להוצאתו להורג. בלחץ הרבנים, הגופה שוחררה ונקברה באישון לילה בקבר לא מסומן בבית העלמין "בהשתיה" בטהראן, כשרק מניין מצומצם של אנשים מעז להשתתף בלוויה מחשש לנקמת המשטר.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
מותו של חביב אלקאניאן היה יריית הפתיחה לסיומו של "תור הזהב" של יהדות איראן. בעקבות הרצח, נמלטו מהמדינה כ-75% מתוך 80 אלף היהודים שחיו בה, כשהם מבינים שדמו של המנהיג האהוב שלהם היה רק מנת הפתיחה בתפריט הדמים של המהפכה האסלאמית. הטיטאן מטהראן, שבנה את קו הרקיע של העיר, הפך לסמל של בגידת המולדת אותה נשא על כפיים - ארץ אל תכסי דמו.
0 תגובות