ארבע מחשבות על החיים החדשים בצל הקרונה

תחנת רוח:

על מנת להמחיש את הרעיון אותו אביא בהמשך אציג בפניכם סיפור קצר;

לפני זמן קצר, הכרתי חבר שנקלע למשבר בעקבות מאבק חריף בינו לבין מי שהיה אז שותפו העסקי. הם חלקו יחד עסק משותף שמאוד הצליח, היו להם הכנסות יפות, ורווחים מרשימים. ביום מן הימים חתר נגדו שותפו של חברי, תבע אותו בבית הדין וזכה. ובכך למעשה, נטרל אותו מתוך העסק המשותף, מהסחורה והמוניטין, בבית הדין, חברי לא הצליח להוכיח בעלות על הרכוש המשותף של שניהם.

בהתבוננות על דפוסי האישיות של שניהם, ניתן היה להבין בשוני מהותי; חברי היה היזם, בעל הרעיון והרוח החיה שעמדו מאחורי כל העסק, לעומתו שותפו היה האיש ששלט במספרים, במסמכים, הייתה לו אחיזה טריטוריאלית ומשפטית.

ביום ההכרעה בבית הדין אודות המשבר אליו נקלעו, מצב רוחו של חברי היה שפוף, הוא חש פגוע וחסר כל, מכיוון שלא קיבל מאומה, וניסיתי לנחמו באמצעות משל קצר אותו אחלוק גם איתכם:

המשל מתחיל בתיאור של שני שותפים שתחזקו יחד תחנת רוח עם הצלחה גדולה. ביום מן הימים, ניגש שותף א' לשותף ב' ואמר לו: "לא טובה לי השותפות איתך, בוא נתחלק", הסכים שותף א', ושאל אותו: "כיצד אתה מעוניין ליצור את החלוקה בינינו?" ענה לו שותף ב': "אני אקח את התחנה ואתה תיקח את הרוח".

באמצעות משל זה, שיקפתי לחברי מה הסיפור הזה מסמל. המסר שהועבר הוא עמוק ומלא פרשנויות. באופן כללי, האחיזה בחומר הקונקרטי נתפס יציב חזק יותר, לעומת זאת, האחיזה ברוח היא כביכול, חסרת ערך, אין להישען עליה. במקרה של הסיפור הנ"ל עם חברי ושותפו לשעבר, אני חושב שההפך הוא הנכון. על פי ההכרעה שניתנה בבית הדין ועל פי הפרשנות שלי לאור המשל שהצגתי, אותו שותף קיבל את התחנה אבל חברי נותר עם הרוח, הסברתי לו שבדיוק באותה מידה בה הוא הצליח להחזיק או להביא את העסק להצלחה על ידי הרוח העוצמתית שקיימת בו, כך גם הוא יוכל להמשיך ולעשות עוד הרבה בהמשך, והשותף שנראה לו זה עתה שנחל הצלחה וקיבל את אחיזתו, למעשה הוא חסר את הרוח של חברי.

במשך הזמן חברי התאושש והצליח להרים עסק עוד הרבה יותר מוצלח וגדול ממה שהיה לו, והפעם עשה את זה יותר טוב בטוח יותר. לעומתו אותו שותף לשעבר, הגיע ליובש מוחלט ולבסוף קרס עם אותו העסק שחלק עם חברי.

מה סיפור זה בא ללמד?

אנו כרגע ניצבים אל מול הלא נודע; ימי הקורונה הטרופים הללו, מזיזים את לוחות הטקטונים שעליהם מושתת כל המבנה החברתי הכלכלי התרבותי הרוחני ‏והאמוני.

גם בשגרת חיינו, לכל אורך התנהלותנו בחיים אנו מבקשים לחוש תחושה של יציבות וביטחון, אך למעשה באופן ריאלי ואובייקטיבי, אין שום הבטחה אמיתית לאדם שישנה ערבות לכך שיוכל לממש את ציפיותיו. אנשים מבקשים לחוש את תחושת הביטחון בקיומם על ידי אחיזה בחומר ותיקוף לכך שהם נוכחים במרחב באופן איתן באמצעות אלמנטיים חומריים: מספרים בחשבון הבנק, נכס בבעלותם, ממון, חפצים יקרי ערך, כל אלו, בתקווה יעניקו להם תחושה מקרקעת, יציבה, אשר מצויה בחומר.

בימי הקורונה כל חפצי ערך אלו מתחילים להתערער, "הכיסאות של כולם זזים" מתחת לישיבתם הנינוחה. ישנה לפתע תחושה של חוסר יציבות אשר מרחפת באוויר ונדבקת למשטחים, ומייצרת הובלה של שרשרת הדבקה אנושית אחת גדולה. האדם מבחין כי החומר בו שם את מבטחו אינו מעניק לו את הרגיעה אותה מחפש. ועל כן, זהו הוא הזמן לבחון את הביטחון ואת החוסן של האדם את עצמו בעולם.

ככל שאנו מורגלים לחוות את עוצמת קיומינו ותחושת היציבות והמשמעות שלנו בתוך העולם הזה על-ידי תיקוף חומרני, ברגע שאנו מאבדים את אותן התחושות עקב המצב הנוכחי, תחושת חוסר האונים שלנו הולכת ועולה, לצד זה, ככל שתחושת הביטחון שלנו נשענת על הרוח, החוסן, האמונה במשהו שהוא הרבה יותר מכל החומרים שציינו לעיל, יש לנו את היכולת להתמודד עם חוסר הוודאות בצורה הרבה יותר משמעותית וממילא לצלוח את התקופה מחוזקים יותר.

כרגע זה הוא הזמן לאחוז בחוסן הרוחני!

אותה דינמיקה שדיברנו עליה בנוגע לביטחון של האדם בעולם הזה, ניתן גם לראות בביטחון בקשר של היהודי המאמין עם בוראו. לא מעטים האנשים שמנסים לבטוח בקשר הרוחני שלהם עם הקדוש-ברוך-הוא על ידי חפצי הקודש, והפרקטיקה הדתית כגון: תפילה במניין, מקווה, התוועדויות, טקסים, אירועים, וכו'. כרגע כשכולם נשאבו לתוך הבתים, בהתאם להנחיות, ובתי הכנסיות רוקנו, ניצב מולנו אתגר לא פשוט; להיות בקשר עם הקדוש-ברוך-הוא באופן אחר פנימי רוחני ומהותי. לשמור בצד את המבנים הפיזיים, ולהתכנס לתוך מבנה רוחני פנימי.

ככל שנצליח לתקף יותר את ההוויה הרוחנית שלנו ומשם לשאוב את החוסן, הכוח, הביטחון והרוח יחד עם החיבור והקשר עם הקדוש-ברוך-הוא, כך גם נעצים את מי שאנחנו ונגדל בתוכנו קומה גבוהה וגרסה משובחת יותר של מי שאנחנו.

2) גלובליזציה לוקאלית

המציאות כולה נעה בין קצוות, תוך כדי שהיא חותרת למצוא את נקודת האיזון, כמו מטוטלת שמתנועעת מצדה הקיצון הימני לשמאלי, וכתוצאה מכך מקצינה לשמאל ואחר כך שוב לימין, וחוזר חלילה עד שהיא הולכת ומתכנסת לנקודת האמצע, לאיזון בין שני הקטבים. את העיקרון הזה אנו מוצאים בקבלה, ובפילוסופיה הדיאלקטית על פי 'הגל'.

על פי הקבלה, אנחנו מוציאים הגיון וסדר בהשתלשלות התרחשות הדברים בעולם הזה, החל מהמסורת של אברהם אבינו אבי האומה, שהוא מאפיין את ייסוד מידת החסד באופן הקיצוני ביותר, שממנו יצא יצחק שמייצג את יסוד מידת הגבורה המנוגד לחסד, ומשניהם יוצא יעקב שהוא מייצג את יסוד מידת תפארת , מידה אשר מתארת את קו האמצע, האיזון בין חסד לגבורה. . שוב אנחנו רואים תנועה שבין ערך יסודי אחד (מידת החסד) אל מול ערך מנוגד לו( מידת הגבורה) , וכתוצאה משתי מידות אלו ישנה תולדה של הערך השלישי, האמצעי והמאזן בין השניים (מידת תפארת).

את העיקרון הזה מפרט גם הפילוסוף הגרמני 'פרידריךהגל' במאה השמונה עשר. תורתו של הגל מנסה לתאר את המציאות באופן דיאלקטי בין כמה מושגים; הוא מכנה אותם באופן הבא: תזה, אנטיתזה, וסינתזה; כלומר, שבתחילה מופיע באופן קיצוני התזה, ולאחר מכן נוצר מתוכו "האנטי" שלו מה שקרוי האנטיתזה, לאחר מכן, מתוך האנטיתזה נוצרת האנטיתזה של האנטיתזה שזהו הסינתזה , וכן הלאה.. שבאופן יחסי הדיאלקטיקה היא הסינתזה, נקודת האמצע והאיזון – ניתן להשוות זאת באופן ויזואלי, לעקרון המטוטלת, ובאופן השוואתי ,לנקודת איזון, ברמה של תיקון מלא.

בשנות 2000 פרסם העיתונאי 'תומס פרידמן' את מאמרו "אלקסוס ועץ הזית." בספר זה מציג תומס פרידמן שני מודלים מנוגדים או שני וקטורים בעלי כוח והשפעה; אלקסוס מסמל את העולם החדש, המודרני, המתועש, והגלובאלי כחובק עולם מהיר מתכתי דיגיטלי ומשוכלל לעומת, עץ הזית אשר מסמל את השורשיות העתיקה, המיושנת, המסורת , הקהילתיות ואת הלוקאליות.

במילים אחרות לוקאלי מול גלובלי.

במאמר זה מנסה תומס פרידמן לטעון שאנו במצב של גלובליזציה שניצחה; כל העולם הפך להיות כמו כפר אחד גדול. אנו מאיצים לקראת טשטוש הגבולות, וכן תחושות של לאום מתרופפות והופכות להיות חסרי משמעות, חוויית השיוך של האדם בעולם הולכת ומתרחבת לבני המין כולו; אזרח העולם אזרח האנושות.

לטענתו, הגישה הלוקאלית שטוענת שבני האדם עדיין צריכים, יכולים, ועשויים למקד את הוויית חייהם באזור מגוריהם הן ברמה המדינית והן ברמה העירונית ואפילו השכונתית, נוצחה. אנחנו מאיצים אל עבר הגלובליזציה; אין כבר משמעות לנוכחות גיאוגרפית, לטענתו, אין סיכוי שתיווצר מלחמה בין שתי מדינות שפועל בהם תאגיד גלובלי. לדוגמא, שתי מדינות שיש בהם סניפים של 'מקדונלדס', תאגיד בינלאומי, או קוקה קולה, לא יתכן שתיווצר מלחמה ביניהם משום שכוחות ואינטרסים כלכליים גדולים ישפיעו כדי לבלום ההסלמה.

מאמרו של תומס פרידמן נכתב לפני תחילת המאבק עם העולם המוסלמי לפני 11 בספטמבר השחור, ומאז אנחנו רואים את הדינמיקה של ריצה מקיצוני קיצון בין כוחות גלובליים לכוחות לוקאליים.

והנה הגיעה קורונה ונזכה עבור המתח שבין לוקאלי לגלובלי את קו האמצע את התפארת אתה סינתזה קיבלנו גלובליזציה לוקאלית כל העולם מאוחדת בבדידותם כולם יחד במאמץ הגלובאלי משותף מאוחדים בסדר הוא מרקם אנושי חדש כחש כגוף אחד מקורקעים ומזוהים כל אחד ואחד במקומו במקום מחצבתו

3) שינוי עם שיניים

יש מלחמה תמידית בנפשו של האדם; מצד אחד רצון לשמור את מרחב הנוחות שלו ומצד שני רצון לצאת ולשנות. הרצון לשנות מסמל חוסר שביעות רצון מהמצב הנוכחי ותקווה להתפתחות ופריחה מתוך השינוי שייצור.

האדם הנולד בעולם הזה מתחיל אותו עם תהליך של התפתחות, צמיחה, וגדילה עד לגילאי 20. הגוף שלו משתנה באופן דרמטי ואיתו גם מבנה המחשבה, כוחות הקוגניטיביים והרגשיים של גילאים אלו מאופיינים ביצירתיות, בגדילה, בצמיחה וחתירה אחר הישגים גדולים.

בשלב מסוים בחייו של האדם הוא מגיע לאיזושהי נקודת התנוונות בה מפסיק לגדול באופן דרמטי, השינויים שלו מינוריים, הם תוספתיים, לא יצירתיים ולא מקוריים. שוב האדם מתחיל להתרגל אל המרחב שלו, אל קירות ליבו ולמסלול מחשבתו. האדם המבוגר מתרגל לבית שלו, לשולחן ולכיסאות ביתו. משפחתו וסביבתו הקרובה מתחילות לצרוב את נפשו בתוך תבניות חייו; תהליך זה קורה באופן מקביל, לאדם הפרטי, לקבוצות גדולות בקהילות, למדינות, ולאנושות כולה.

לפני לא מעט שנים הייתה מפלגה בישראל שנקראה "שינוי". ובתחילה הצליחה להגיע להישגים פוליטיים מרשימים, לא מעט מהמומחים בתחום הקופירייטינג מייחסים את הצלחתה של המפלגה והתמקדותה תחת המסר שמגולם בשמה של המפלגה "שינוי" ; השם הזה פורט על הכמיהה האנושית להגשים ולממש פנטזיה שלא מצליחה לקרום עור וגידים כי נראה ש"הכל תקוע" באופן יציב, ועצם השם "שינוי" מותיר בבני האדם זיק של תקווה למשהו אחר, שונה, וחדש.

רוב השינויים הם גיאופוליטיים חברתיים-תרבותיים, אך שינויים אלו הם ברבדים היותר חיצוניים בחיים שלנו. לדוגמה, מאורע כמו מלחמה או אירוע כלכלי כזה או אחר משפיע על קבוצה מסוימת של אנשים ובעיקר על התנהגותם. נדיר שמתרחש אירוע בסדר גודל כזה שמשפיע על כולם באופן עמוק, לא רק על ההתנהגות אלא גם על הנורמות על הערכים וגם על האמונות.

אנשים צריכים להפנים ומהר שהעולם השתנה, שום דבר כבר לא יהיה כשהיה. הקורונה כבר שינתה את מחשבתם של כל בני מין האנושי, ויצרה שינוי עמוק בערכים; מה חשוב בחיים ומה פחות. שינוי עמוק בהתנהגות ובנורמות עד לכדי השפעה על שפת גוף: איפה אני נוגע ובמה. הקורונה מנסחת עבורינו מחדש את צורת האינטראקציות בין האנשים, היא מותחת קווים וגבולות במגע בין בני האדם. הקורונה מייצרת עבורנו סדר יום חדש. לעולם לא יחזור בית-הספר להיות כפי שהיה בעבר, בתי עסק לא יתנהלו כבעבר. יחסיו של האזרח עם המדינה השתנו ללא היכר, ובעיקר האמונות של בני האדם השתנו, מחשבותיהם והסביבה כולה. משבר הקורונה יגרום לאנשים לבקר או להעמיד מחדש את סט האמונות שלהם למבחן.

ניתן להתייחס לקורונה כמו לידה, שינוי דרמטי ממצב הריוני ללידה מחודשת אל עולם חדש. כל סיפור ההיסטוריה של עם ישראל מתגולל על-פני מחזוריות של שקיעה וזריחה, שינויים של לידה מחודשת. סביב כל שינוי, טראגי ככל שיהיה, אנו צריכים לנצל את השינוי ולהפעיל את כל עוצמת היצירתיות שלנו לחבק את התנאים החדשים שמאפשרים ולגדול, בדיוק כמו ילדים קטנים שמגלים ובוחנים את העולם מחדש. צו השעה הוא לראות את משבר הקורונה כהזדמנות לצמיחה, שינוי, והתחדשות.

4) יחסי תלות

שָׁנָה רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: מָשָׁל לִבְנֵי אָדָם, שֶׁהָיוּ נְתוּנִים בִּסְפִינָה.

נָטַל אֶחָד מֵהֶם מַקְדֵּחַ וְהִתְחִיל קוֹדֵחַ תַּחְתָּיו.

אָמְרוּ לוֹ חֲבֵרָיו: לָמָּה אַתָּה עוֹשֶׂה כָּךְ?

אָמַר לָהֶם: מָה אִכְפַּת לָכֶם, לֹא תַּחְתַּי אֲנִי קוֹדֵחַ?

אָמְרוּ לוֹ: מִפְּנֵי שֶׁהַמַּיִם עוֹלִין וּמְצִיפִין עָלֵינוּ אֶת הַסְּפִינָה

(מדרש ויקרא רבה, פרשה ד, דרשה ו מדרש ילקוט שמעוני, ירמיהו, רמז שלד)

כולנו גדלנו על הערך שכל ישראל ערבים זה לזה, המשמעות העמוקה של יסוד זה הוא שאנו תלויים במימד הרוחני שלנו זה בזה כגוף אחד, מה שאומר שאין לחלקי הגוף אוטונומיה בלעדית, שאין ביכולתם לפעול מבלי שישפיעו על כל הגוף. באותה המידה שאין לך את היכולת לקדוח חור בספינה מבלי שתסכן את שלומה של כל הספינה, וטענת אני בחדרי שלי יעשה כרצוני שלולה מהיסוד.

בעבר, משפחות, קהילות, מדינות, לאומים התארגנו כאורגניזם אחד. הם חיו את עצמם כחלק מתוך מכלול שלם. במאה האחרונה, אנו עדים למגוון רחב של תנועות גלובליות שביסודן מקדשות את האינדיבידואל כך שהאדם במרכז. חופש הפרט, האדם לא נדרש לשחק תפקיד למען הכלל, אלא להפך, כל מבנה הכללי בא כדי לשרת את הפריטים, את האינדיבידואלים .

כתוצאה מכך, האדם המערבי המודרני סובל מבדידות ומחוסר משמעות, בעקבות "קדושת האינדיבדואליות". האדם לא חש עצמו חיוני מספיק לבני עמו, גורלו אינו כרוך בגורל העם, מסביבו ניצבת חומה המקדשת את פרטיותו, ואת אורח חייו, האדם הפרטי חש עצמו לא תלוי בגורל סביבתו.

והנה הגיעה הקורונה ושוב שמה אותנו באותה ספינה אחת גדולה, שוב חיברה אותנו בני המין האנושי כגוף אחד התלויים זה בזה, ניתן לראות כי כל פריט סורר עשוי או עלול להשפיע על כל ה"גוף כולו". אנחנו לא יכולים להרשות לעצמינו להזניח שום פרט ולהותיר אותו חופשי מחוץ לחוקי הקורונה, התנהגותו וזהירותו הן קריטיות עבור כולם. אנו נדרשים לאסוף את כולם ולחבר אותם לערך שמירת החיים של כולם.

השינוי המשמעותי ביותר שיצרה הקורונה היא ההסתכלות על יחסי הפרט עם זולתו; גורלו של האדם תלוי באחר, ואף ממרחקים רבים, כל המין האנושי מחובר אחד לשני סביב מגפה אחד גדולה, שחובקת עולם, מייצרת מערכת שלימה אחת, כל אחד תלוי בשני, כשאחד עולה, השני עולה איתו ולהפך. הקורונה, הביאה איתה לא מעט אתגרים, אך אם נשכיל להתחבר ולהבין כי כולנו גוף אחד, נרוויח שיעור יקר ערך שילווה אותנו אל עבר חיים הרמוניים ושלמים הרבה יותר. איש אחד בגוף אחד.