כולם מחפשים את העוגן והבטחון עליו יהיה אפשר להשען. בטח כשמדובר בעובדים שלנו, שרואים בנו כמנהלים דמויות סמכות וכמעט יכולות כל. ד"ר יעקב צורי, מנהל מקצועי בגואפ, פסיכולוג ארגוני ובעל נסיון רב בהובלת שינויים אסטרטגיים, מסביר בפרוטרוט.
מאות אלפי מובטלים ללא עבודה, מליוני ילדים ללא בתי ספר, כולם שואלים את עצמם שאלות של קיום, של שייכות ושל משמעות. המשבר מטלטל את כולנו ומחזיר אותנו לבסיס של הקיום שלנו.
אברהם מסלו כבר כותב לפני שנים שהצורך השני אחרי צורכי הגוף הפיזיים הם צורכי הביטחון. הצורך של בן האנוש לדעת שיש לו משען אישי וכלכלי, שיש לו למי לפנות בשעת צרה ויש לו מהיכן לקבל סיוע כשיצטרך.
צריך לדעת כי נקודת העוגן נמצאת בתוכנו. היכולת שלנו להיות מחוברים לחלום שלנו, לרצון הפנימי האישי והניהולי ומתוכה להיות מחוברים לעשיה ולשליחות.
החזרה לבסיס הפנימי משמשת כדלק איכותי לדרך ומצפן קריטי להחלטות לכאן ולעכשיו.
ב"צריך עיון" התגייסו לעניין, ופנו לד"ר יעקב צורי על מנת ללמד מנסיונו בעניין.
ד"ר יעקב צורי, מנהל מקצועי בגואפ, פסיכולוג ארגוני ובעל נסיון רב בהובלת שינויים אסטרטגיים, בהרצאתו בערוץ "צריך עיון", מציג גישה וכלי פרקטי לממ"ש חלום, בו יראה את השלבים כיצד שומרים על שכל ער תוך כדי ניתוח מדויק ופעולות נמרצות.
בעת הזו ריכוז המאמץ הניהולי צריך להיות מפוצל לשניים:
• האחד לעשיה ממוקדת כאן ועכשיו תוך כדי מתן פתרונות לאתגרים הניהולים המתחדשים בכל רגע,
• השני הוא להשאיר "שכל ער" מבט עירני ואמיץ כלפי העתיד. לא בנסיון לחזות אותו, אלא כדי לזהות את הדברים שמשתנים ולקחת חלק בעיצוב המציאות של היום שאחרי.
בעידן שאחרי הקורונה יכולים לקרות שני דברים: או שנעשה תנועה של חזרה למה שהיה על הטוב והמוטב שבו, או שנלמד את השיעור שלנו ונייצר מציאות חדשה על בסיס התובנות והלקחים שלמדנו בקורונה.