נכשלתם בחיים? אל תאשימו את הקב"ה

טענות אלו עולות לרוב כנגד עולם האימון מקרב הציבור שומר המצוות: הקב"ה מנהל את העולם והוא מחליט עבור כל אחד מאתנו כמה ירוויח ואם נצליח. כך שעם כל הכבוד לעולם האימון, אין לו שום ערך לחיי אמונה.

הבה נתמודד איפה עם השאלה: האומנם?! מה החלק שיש לנו בהצלחות כמו גם בכישלונות שלנו? האם באמת יכולים אנו להשפיע על מהלך חיינו? האם אנו מסוגלים לפרוץ מחסומים מעבר לכישורים שלנו?

"תגיד", שאלתי פעם מישהו במהלך פגישת אימון, "ביצעת את המשימות שקבענו לביצוע?"

"עוד לא הספקתי", השיב.

"מתי תעשה זאת?" הוספתי לשאול.

"אם ירצה השם", השיב לי בחיוך קטן וליטף ברוך את גב ידו.

"ה' רוצה!", הייתי ישיר עמו, "ואתה??"

"בעזרת השם, בעזרת השם", החיוך המבויש לא סר מפניו.

במקרה הזה, ה' לא יעזור

לפגישה אחת נוספת קבלתי אותו, לאחריה לא נפגשנו עוד. אינני יכול להועיל לאנשים שמקווים שה' יוריד להם רגל מזהב משמים היישר אל חשבון הבנק. זו אינה אמונה אלא גיוס טענות דתיות כדי להצדיק חידלון. כשם שאינם מחכים שה' ירפא את ילדם כשהוא חולה, והם ממהרים לקבוע תור לרופא; כשם שהולכים לסנדלר לתקן את הנעל הקרועה ולא מחכים שה' יעשה את המלאכה בעבורם – כך גם בכל תחום של עשייה בחיינו – הקב"ה הותיר לנו מקום לעשיה ולפעילות עצמית שלנו: "אשר ברא אלוקים – לעשות; לומר שהכול צריך תיקון" (רש"י לב"ר פי"א).

נשלחנו לעולם הזה עם 'ארגז כלים' מצוינים בדמות כשרונות, יכולות, תובנות ותכונות, לצד מטלות ומשימות. עלינו לעשות כל אשר ביכולתנו כדי לגדול, להתרחב ולהתעצם כהנה וכהנה, הן בפן הרוחני, הן בפן הגשמי, הכלכלי, האישי, הזוגי או החברתי. קיבלנו את כל הכישורים והאפשרויות לבצע זאת, לצד האמונה בברכת שמים שתלווה את מעשינו ודפוס פעולתנו. בפרודוקטיביות שלנו אנו שותפים לקב"ה בבניית העולם, ומי שלא עושה את השתדלותו ורק מטיל עצלותו על ה', הרי הוא בוגד בשותפות.

כבדות, עייפות, חוסר חשק או חוסר כוח מאפיינים לא מעט אנשים מאתנו, אבל חלילה לנו מלהציג את עצמנו ככאלה. לא נעים. אז אנחנו פוטרים את עצמנו ב"אם ירצה ה'". וכשההישגים שלנו אפסיים, אנחנו מגלגלים עיניים לשמים בצדקנות ואומרים "זה מה שעלה ברצונו". כך אנחנו משקרים את עצמנו.

●

איך באמת יוצאים מאותו מעגל של חוסר חשק וכבדות?

אינני מדבר על יום או שניים שמאופיינים בצורה זו, זה לגטימי, אנחנו בני אנוש. אני מתכוון על תקופה ממושכת שבה אנחנו מתקשים 'להרים' את עצמנו. האמת? זה באמת לא קל. וכשזה קורה, אנחנו מאוכזבים מעצמנו שלא הצלחנו 'להתרומם'; השלב הבא הוא כעס עצמי שבעקבותיו אנו מטיחים בעצמנו הטחות שונות. אלו לא מקדמות אותנו לאף מקום אלא רק מעמיקות את התווית ה'לא יוצלחית' שלנו.

אגב, יש כאלו שתוויות כאלו נהדרות בעבורם; הן מצדיקות את הפסיביות הכרונית שלהם כי 'הרי אני חדל אישים', 'זה מה שאני', 'אמרתי לך שאני כישלון', וכן הלאה.

שלב המעשה הוא קו השבירה של אותו מעגל כושל ששואב אותנו. קחו מטלה אחת, לא גדולה, והיצמדו לה. פשוט בצעו אותה. עשייה היא הקטליזאטור ליציאה ממעגל האימה הזה. רצוי לבחור עשייה בתחום בו אנחנו טובים, או אנחנו אוהבים לבצוע. דאגו לקבל משוב חיובי מבן/בת הזוג, מהילדים/הורים, שכנים או חברים טובים. יודעים מה? אפילו רשמו לעצמכם פתק "כל הכבוד", תאריך ושעה, ושימרו את זה.

מבחן ההצלחה

בכוחה של עשייה פרקטית לתת לאדם את התחושה, גם אם היא רגעית, שהוא עדיין 'שווה' משהו, שהוא עדיין מוצלח ומסוגל. מניסיון, ההצלחה הזאת תתן כוח לנסות עוד משהו. עשייה גוררת עשייה.

כשם שאבא רוצה לראות את ילדיו פעילים, חדורי עשייה פעילות והצלחה, כך גם ה' רוצה לראות אותנו, ילדיו, חדורי מוטיבציה להמשיך בבניית העולם שברא, להשביח אותו ולהפוך אותו לאיכותי יותר (הן בגשמיות והן ברוחניות). טרם הכרתי אבא שרוצה שבניו הגדולים יסתמכו עליו ולא ינקפו אצבע.

אני כמעט יכול להרגיש את האמירה האלוקית: נתתי לכם כוחות, נתתי לכם כשרונות, קיבלתם מלוא חופניים יכולות וסגולות טובות. קחו אותם ובנו את עולמי.

"אדם לעמל יולד", ו"אדם נידון בכל יום על פי מעשיו".

בחן/י את עצמך:

1. האם כשאת/ה נופל/ת בתחושת כשלון ואשם, זה מסיט/משבית אותך מהזרימה הטבעית של היום-יום?

2. מתי חשת בפעם האחרונה את חשיבות השותפות שלך, באמצעות עשייה, בעולם?

3. אמור לעצמך, איזה כשרון ניחנת שבו, לדעתך, את/ה יכול/ה לתרום לאנשים סביבך, לקהילה וכו'.

4. כשעשית מעשה שיש לך ממנו סיפוק, רשום/י את המעשה ותחושתך על פתק והנח/י אותו במקום קרוב אליך למשך כמה ימים.

מנחם זיגלבוים הינו מאמן אישי, סופר ומרצה בקריה האקדמית בקרית אונו.

eimunmz@gmail.com