שתי ידיים על הראש: מה באמת קורה ברגע הסמיכה בין האדם לבהמה? 

בדף שלנו אנחנו עוסקים במצוות הסמיכה. הגמרא במסכת יומא מתארת בדיוק איך התהליך התבצע: הזבח עומד העזרה, הסומך עומד לידו, והוא מניח את שתי ידיו בכל כוחו בין שתי קרנות הבהמה, ובזמן הזה המקריב מתודה. בעולה הוא מתודה על עוון עולה, ובחטאת על עוון חטאת. מהתיאור הזה נראה שהסמיכה היא חלק בלתי נפרד מהווידוי והכפרה האישית. עד כדי כך שהגמרא במסכת זבחים אומרת שאם אדם דילג בטעות על מצוות הסמיכה, הוא "כאילו לא כיפר וכיפר" – כלומר, הקרבן כשר והעוון נמחק, אבל האדם לא עשה מצווה מן המובחר ולא גרם נחת רוח לקונו.

אבל כאן בדף שלנו מתעוררת שאלה: אם הסמיכה נועדה רק לווידוי, למה הגמרא צריכה פסוקים מיוחדים כדי לפטור קרבנות כמו בכור, מעשר ופסח? הרי אלו קרבנות שאינם באים על חטא וממילא אין בהם וידוי. אז מכאן רואים שהסמיכה היא לא רק עניין של המקריב, אלא חלק מהותי מעבודות הקרבן, ממש כמו שחיטה וזריקת דם.

למעשה, מצאנו שתי הגדרות למצוות סמיכה: האחת רואה בסמיכה את "סוף ההקדש" – הפעולה שמשלימה את המעבר של הבהמה מרשות הבעלים לרשות גבוה, ולכן "תכף לסמיכה שחיטה". ההבנה השנייה מתמקדת בכפרה של המקריב. וניתן לומר שזהו גם שורש המחלוקת בין רבי שמעון לרבי יהודה: האם הבעלים המקדישים את הקורבן הם שסומכים - כמו שאמרנו שהסמיכה היא סוף ההקדש, או שמא דווקא המקריב, המתכפר הוא זה שצריך לסמוך על הבהמה, כיון שהיא באה לכפר עליו.