מסכת שבועות דף מא'
בדף שלנו, מובא מקרה מעניין של מלוה שתבע את הלוה שישלם לו, והלווה טוען לא היו דברים מעולם, מעולם לא הלוית לי. הלך המלוה והביא לביה"ד עדים שהעידו שהם ראו את ההלוואה. אבל פה קרה דבר מעניין, הם גם העידו שהם ראו את הפרעון.
אז מצד אחד הלווה טען שכלל לא היתה הלוואה, ומצד שני העדים אומרים שהיתה הלוואה אבל גם היה פרעון. מה עושים בכזה מצב? אומר אביי שאין מה לחייב. הרי כל התביעה מתבססת על זה שהעדים אומרים שהם ראו את ההלוואה, אבל הם גם טוענים שהיה פרעון, אז אין מה לחייב.
אבל רבא חולק על אביי ומחדש חידוש גדול שגם נפסק להלכה:
"כל האומר לא לויתי, כאומר לא פרעתי דמי". ז"א שבדברי הלווה שטוען שלא היתה הלוואה, בעצם טמונה גם הודאה שלא היה פרעון, כי אם הוא טוען שהוא לווה הוא בעצם גם אומר שהוא לא פרע. אז אומר רבא, נכון שיש עדים שטוענים שהם ראות את הפירעון, אבל כנגד זה, יש לנו את הודאת הבעל דין, הרי הוא עצמו טוען שהוא לא פרע, ויש לנו כלל שלהודאת בעל דין יש יותר תוקף וחשיבות מאשר לעדים.
הרי אם אדם יודה בבי"ד שהוא חייב כסף, ויבואו שני עדים שיעידו שהוא לא חייב, ודאי שנחייב אותו על פי הודאתו, הוא הרי מודה שהוא חייב.
אם כך גם בנידון שלנו, אנו מאמינים לעדים שמעידים שהם ראו את ההלוואה, בזה אין מי שיכול להכחיש אותם, אבל לגבי הפירעון אנחנו מאמינים לו שהוא לא פרע, ולא לעדים, ולכן הוא יהיה חייב לשלם.
0 תגובות