מסכת מנחות, דף סז
ישנה שאלה הידועה: האם בעלות של גוי על קרקע בארץ ישראל מפקיעה את היבול מחובת תרומות ומעשרות. השאלה הזו עמדה במחלוקת גדולה לאורך הדורות, עד כדי כך שהכסף משנה מזכיר החלטה של בית הדין בצפת להטיל חרם על מי שיחמיר ויחייב הפרשה מקרקע של גוי.
בדף מצטט רבינא ברייתות שמהן עולה שגם אם המלאכה, המירוח, הסתיימה בידי גוי, הפירות חייבים במעשר. רבא משיב שחיוב זה הוא רק מדרבנן, משום גזירת "בעלי כיסים". מה הטעם של הגזירה הזו? מסביר רש"י שחכמים חששו שבעלי קרקעות עשירים יחפשו דרכים לעקוף את החובה הכלכלית הכבדה של הפרשת המעשרות. אדם עשיר שיש לו יבול רב עלול למכור אותו לגוי רגע לפני שלב "המירוח" – גמר המלאכה של הפירות. כיוון שהגוי הוא זה שסיים את המלאכה, הפירות היו אמורים להיות פטורים מהפרשה מן התורה. לאחר מכן, הוא היה חוזר וקונה את הפירות המוכנים מהגוי, וככה נפטר מתרומות ומעשרות ובעצם גורם הפסד לכהנים וללויים. כדי למנוע את המהלך הזה, שמהווה מעין "היתר מכירה", קבעו חכמים שגם פירות שנתמרחו בידי גוי יהיו חייבים בתרומות ומעשרות מדבריהם.
הרמב"ם, לעומת זאת מציע ביאור שונה לגמרי. לפי הרמב"ם, הגזירה לא עוסקת בשלב המירוח אלא בתוקף של ההפרשה. מעיקר הדין, אם גוי מפריש תרומה היא אינה נחשבת לכלום. אולם חכמים גזרו שתרומתו תהיה תרומה כדי שישראל לא יוכל להחזיק בפירות תרומה ולטעון שהם התקבלו מגוי ולכן אין חובה למסור אותם לכהן. כך נחסמת האפשרות להשתמש בזהות הגוי כדי להתחמק מהנתינה.
נמצא שלפי שני הפירושים המטרה היא אחת: לחסום את האפשרות של הערמה ע"י ניצול המעמד של הגוי, וגרימת הפסד לכהנים וללויים.
0 תגובות