מסכת מנחות, דף קא'
השולחן ערוך פוסק שלמרות שמותר לאבד פירורי לחם שאין בהם כזית, מכל מקום זה דבר שיכול לגרום לעניות, ולכן כדאי להימנע, ומצאנו בפוסקים דיון מעניין, האם האיסור הזה של בוזוי אוכלין שייך גם במאכלים שאסורים בהנאה, כמו פירות ערלה או כלאי הכרם? ובכן, בספר 'פרי מגדים' כתב שגם במאכלים האסורים בהנאה קיים איסור ביזוי. לדעתו, אסור להשליך פירות ערלה למקום טינופת או לנהוג בהם בביזיון, למרות שאי אפשר לאכול אותם.
הוא מסביר זאת בשני טעמים: ראשית, זהו סוג של "בעיטה" בטובה שהקב"ה השפיע בעולם, וזה לא משנה האם המאכל מותר לנו או אסור. שנית, קיים חשש שמי שיראה אדם מבזה פירות כאלו, לא ידע שמדובר בפירות האסורים בהנאה, וילמד מכך שמותר להפסיד מאכלים המותרים באכילה.
לעומת זאת, בספר 'רב פעלים' ובספר 'בני ציון' חלקו עליו. הם הוכיחו מהסוגיה שלנו, שלדעת רבי שמעון, מאכלים האסורים בהנאה כלל אינם נחשבים 'אוכלין' לעניין קבלת טומאה, כיון שאינם עומדים לאכילה. ממילא, אם הם לא מוגדרים כאוכל, לא שייך בהם המושג של ביזוי אוכלין. הם הוסיפו שמאכלים אלו עומדים בדרך כלל לשריפה ואיבוד מן העולם, ומה שנועד להשמדה אין בו משום ביזיון.
דיון דומה מצאנו לגבי ביעור חמץ. היו פוסקים שכתבו שמי שמוצא חמץ בביתו בפסח יכול להשליכו לבית הכיסא, ואין בכך ביזוי אוכלין כיון שמדובר באיסורי הנאה. ובמקרה של חמץ, גם ה'פרי מגדים' יודה שמותר לנהוג כך, משום שהתורה עצמה ציוותה להשביתו בכל דרך שהיא. אנחנו רואים כאן את היחס המכובד שהתורה דורשת מאיתנו כלפי כל מה שהקב"ה ברא בעולמו, גם כשאין לנו אפשרות מעשית להשתמש בו.
0 תגובות