"זה שקר. אין מגפת רעב בעזה" - כך אומר ד"ר הראל חורב, (חוקר בכיר במרכז משה דיין והיסטוריון מומחה למזרח התיכון) בראיון סוער שמפזר את הערפל סביב המידע שמפזר חמאס.
לדבריו, השימוש במונח "Famine" - מגפת רעב, הוא לא רק מופרך, אלא שקרי, מכוון ומזיק. "אם הייתה באמת מגפת רעב, היו צריכים למות מאות בכל יום - וזה פשוט לא קורה". עם זאת, חורב מציין כי כן קיימים "כיסי רעב", בעיקר של אוכלוסיות חסרות גב ומשפחה תומכת, שנופלות בין הכיסאות בשל היעדר שלטון מרכזי.
בראיון הוא מצביע על הפער שבין המציאות בשטח לבין הכותרות בתקשורת הבינלאומית. "הכותרת של 'הארץ' באנגלית לתפוצות, לפיה ישראל מרעיבה בכוונה ילדים, היא הסתה חמורה, וטוען "נתוני המוות מגיעים ממשרד הבריאות של חמאס – ואתם יודעים מה זה שווה".
ד"ר חורב יוצא בביקורת נוקבת כלפי מערך ההסברה של מדינת ישראל, או יותר נכון, היעדרו. ואומר שמדובר במחדל מתמשך ושאין הסברה, אין גוף מתכלל, אין כלום. לטענתו זה כמו להילחם בלי חיל אוויר". לדבריו, ישנם אנשי מקצוע, ארגונים, ויהודים טובים בתפוצות שמבקשים לעזור - אך נתקלים בחומה בירוקרטית ובזלזול לא מובן.
לצד כל אלה, חורב גם מציע פרספקטיבה מרתקת: בעזה, כמו בחברה החרדית, המשפחה והקהילה הן אמצעי ההישרדות המרכזיים. חורב מתאר את תופעת "כיסי הרעב" בעזה כמצב שבו מי שאין לו גב קהילתי - פשוט לא שורד. מדובר באנשים בודדים, מנותקים, חסרי משפחה או תמיכה מקומית, שמאבדים גישה למזון ולסיוע. לא כי אין מזון - אלא כי אין מי שידאג להם.
בדומה לכך, החברה החרדית בישראל מבוססת על קהילתיות עמוקה, רשתות תמיכה חברתיות, ועזרה הדדית שנמצאת בכל שלב בחיים - מהלידה ועד הקבורה, וכשמישהו נקלע לקושי - המשפחה, השכונה, או הקהילה נכנסות מיד לפעולה.
הקשר בין שני המקרים מדגיש עיקרון חברתי עמוק: במצבי חירום, מלחמה או עוני - מי שחי בתוך רשת קהילתית צפופה שורד טוב יותר ממי שחי כפרט מבודד. וחשוב לציין שזה לא קשור לדת או לאידיאולוגיה, אלא למבנה חברתי.
בסיום השיחה נותרת השאלה פתוחה - לאן נעלמים מאות המיליונים שהוקצו להסברה, ומדוע ישראל ממשיכה להפסיד בקרב התודעה שהוא כה קריטי.
0 תגובות