"אני לא אשם" - למה לפי התורה זו לפעמים בכלל לא הנקודה

פרשת כי תצא מלמדת שאמונה אינה רק להימנע מלעשות רע, אלא גם לא להתעלם מהאחריות לתקן את מה שנקרה בדרכנו

שאלה לדיון

אתם נוסעים בכביש מהיר שבו עוברות מאות מכוניות בדקה. מהצד השני של הכביש מתפתחת שריפת קוצים שעלולה להתפשט. תתקשרו להזעיק מכבי אש או שתניחו שכבר התקשרו לפניכם נהגים אחרים?

ש

למה התורה התירה ללוחמים מאכלים אסורים ומזה אומר על גיוס חרדים?

רבי דוד לייבל|מקודם

החיים בפרשה

פרשת כי תצא מכילה את מספר המצוות הגבוה ביותר בתורה (74 מצוות). במבט ראשון זו נראית כרשימה אקראית של חוקים אזרחיים, אך במבט מעמיק מתגלה כאן תפיסת עולם רדיקלית.

חוקי העולם מסתפקים באזרחות ישרה, הגדרה שלילית של אל תעשה רע. התורה, לעומת זאת, דורשת אחריות אקטיבית על כל מרחב החיים.

בממון וברכוש: לא רק שאסור לגנוב, אלא אם ראית שור או שה תועה, או חמור של אדם שאתה מסוכסך איתו שקורס תחת משאו – "לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם". אתה חייב לפעול. 

ברגישות אנושית ואישית: התורה מגינה על חסרי הישע – דורשת הגינות מוחלטת כלפי אשת יפת תואר והאישה השנואה, אוסרת הלנת שכר שכיר, ומצווה לקחת משכון מעני בזהירות ולהחזיר לו את כסותו בלילה כדי שלא יסבול מקור. 

ובחוסן החברתי: הגר, היתום והאלמנה אינם שקופים, השדה והכרם מושארים להם לפאה, לקט ושכחה.

יש עוד רצף שלם של דוגמאות שבו אנו נדרשים להיות בני אדם מעורבים שמבינים את תפקידם בעולם מבלי יכולת להתעלם. הפער בין להיות אדם בסדר לבין להיות אדם מאמין ונאמן מתבטא בנכונות לפקוח עיניים מול מה שהחוק היבש אינו מחייב. ולהבין, שכל מה שנקרה בדרכנו, זומן אלינו במיוחד.

החריפות של התורה מגיעה לשיאה בסוף הפרשה: זכירת עמלק. לכאורה, מה קשור הציווי למחות את זכר עמלק לרצף המצוות החברתיות? אך עמלק הוא התגלמות הציניות והרשעות הטהורה. הוא פוגע דווקא ב"נחשלים אחריך", בחלשים, בעייפים ובשקופים שצועדים בסוף המחנה, כשאף אחד לא ישים לב. הזיכרון של מה שעשה לנו עמלק הוא המנוע והדרייב המוסרי שלנו להיות ההפך המוחלט ממנו. אנחנו זוכרים את האכזריות העמלקית כדי שלא נעז לאמץ אותה בעצמנו, כדי שלא נעצום עיניים מול הנחשלים והמוחלשים שבתוך הבית והחברה שלנו.

לאן ניקח את זה מכאן? 

בחינוך המשפחתי, השיעור של כי תצא הוא המעבר מילד טוב לילד מעורב ומשפיע. ילד טוב לא מרביץ ולא שובר. ילד אכפתי ומעורב מבין שכשמשהו מקולקל בבית או בכיתה, זו קריאה אליו. הפער הזה הוא הקו שמפריד בין בית של חוק וסדר לבית של חסד ושותפות. ילדים שלומדים רק לא לעשות בעיות, גדלים להיות מבוגרים שלא מזיקים, אך גם לא משפיעים.

כשאנחנו מחנכים את הילדים לשאול: "למה הדבר הזה פגש דווקא אותי? מה נדרש ממני כרגע?", אנחנו מוציאים אותם מתפיסה פסיבית של הנהגה לעבר אחריות בוגרת. הבית הופך למרחב שבו לא מחכים שמישהו אחר ינקה, ירגיע או יעזור, אלא מבינים שהעיניים שראו את הקושי – הן אלו שנקראו לתקן אותו.

כשאנחנו מאמנים את הילדים לשאול מה הבית צריך ממני כרגע, אנחנו מעבירים אותם מעמדה של צרכנים שרק שומרים על הכללים, לעמדה של שותפים. אם ילד רואה אח קטן מתוסכל, צעצוע שבור, או לכלוך במסדרון – התפקיד שלנו הוא ללמד אותו ש"אני לא לכלכתי" זו תשובה של אזרח רגיל, אבל "ראיתי ולכן אספתי" זו התשובה של אדם שחי מתוך אחריות.

פעילות מסביב לשולחן

הביאו לשולחן קינוח או כיבוד כלשהו. חלקו לכל אחד מיושבי השולחן באופן כזה שלכם לא יישאר כלום בצלחת. אל תאמרו מילה וכעת בחנו מי מיושבי השולחן שם לב לכך והציע לחלוק אתכם מיוזמתו. במידה ולא שמו לב, העלו זאת כנושא לשיפור משפחתי.

תובנה: להיות יהודי בעולם פירושו לא להתעלם לרגע מהתפקיד שאותו הקב"ה העניק לנו, להיות אור לסביבה שלנו ולהשפיע רק טוב.

המשימה השבועית

במהלך השבוע הקרוב, סגלו לעצמכם ראייה מרחבית, כזו שתיתן לכם את היכולת להתבונן על דברים שבמבט ראשון נראים לכם לא קשורים אליכם. שאלו את עצמכם, האם זה ששמתי לב לזה אולי אומר שאני כן אמור להיות קשור לכך? אם כן, פעלו בהתאם.

המאמר נכתב בתוך עלון אחוותא המופץ ברחבי הארץ.

• לקבלת העלון בקובץ PDF, שלחו הודעה בווצאפ:

https://wa.me/972723714400

לקבלת העלון למייל:

alon@achvat.co.il

• להפצה בבית הכנסת שלכם:

https://achvat.fillout.com/t/4SCUrNZZ7fus