היה זה לפני תקופה ארוכה. פגשתי אבא לבחור ישיבה, וכך הוא שפך בפניי את מר ליבו, בקול רוטט שחתך את האוויר: יש לי, ברוך השם, חמישה בנים מתוקים. הבכור כבר התחתן לפני מספר שנים, וארבעת הבחורים הרווקים לומדים בישיבה חסידית חשובה וגדולה המשתייכת לחסידות מוכרת ומפוארת בעולם.
כל הילדים שלי ילדים טובים, ממושמעים, כאלה שאני ואשתי רווים מהם רוב נחת. אבל עם הבן שלי, בן השבע עשרה, אני מוצא את עצמי בהתמודדות שחורצת את הלב. ילד טוב, עדין, אולי קצת רגיש מדי אבל מאיפה נחת עלי הצרור הזה?
התחלתי לקבל ידיעות ממספר מקורות שהבן שלי התחבר לקבוצה של דתיים לאומיים בשומרון. תקרא להם מזרוחניקים, תקרא להם חרד"לים, מרכזניקים זה ממש לא משנה. הוא נקשר לרב מקומי, ולאט לאט החל לפקוד את ההתוועדויות שלהם. הרגשתי שהאדמה נשמטת מתחת לרגלי. כעסתי, זעמתי.
אמרתי לו: 'בני, אני אוהב אותך עד עמקי נשמתי, אבל תגיד לי: מה נפל עליך שם? מה מצאת אצלם? מה רע לך בחסידות שבה אנחנו צומחים? מה רע לך באדמו"ר שלנו? הרי הוא צדיק עליון, עושה טישים סוחפים שגם בחורים מהציבור הליטאי נוהרים לראות! אז למה ללכת עד לשם? מילא היית עובר לחסידות אחרת, אבל לשם?! זו לא הדרך שלנו, זה לא החינוך שעליו גדלת!'
ניסיתי להזהיר אותו: אם בישיבה יריחו ולו שמץ מהסיפור הזה, יעיפו אותך ללא רחמים. אבל נדמה היה שהבן שלי אטום. הוא פשוט סירב להקשיב. הוא התעקש ששם טוב לו. ששם הרב מעניק לו יחס, אהבה, אוזן קשבת, ושכל החבורה הזו פועלת באחדות, באהבה ובשמחה פנימית.
הרגשתי שאני מאבד את הבן שלי מבין האצבעות. פעם ראשונה בחיים שחוויתי אובדן שליטה מוחלט. לא ידעתי לאן להסתובב. לקחתי אותו לשיחה נוספת, הפעם יחד עם אשתי. חשבנו אולי הנוכחות המשותפת שלנו תפעיל לחץ בריא, תזעזע אותו ותחזיר אותו למסלול. ישבנו יחד. תוך כדי שיחה, אשתי לא עמדה בזה ופרצה בבכי רב מול הבן שלנו, מתארת לו עד כמה ההליכה הזו ל"שדות זרים" פוצעת את ליבנו. הבכי שלה חדר לו לנשמה, וגם הוא נשבר והחל לבכות איתה. זה היה מחזה קורע לב, טרגי ממש.
ואז, מתוך הדמעות, הוא הביט בנו ואמר משפטים שמהדהדים בראש שלי כמו פטיש על סדן:
"אולי תכעסו עליי במה שאומר עכשיו, אבל אני חייב לפתוח את הלב. אבא, שאלת אותי מה רע לי אצל האדמו"ר, הרי הוא צדיק וכולם נוהרים אליו. אולי הוא צדיק, אולי הטישים שלו יפים אבל לי באופן אישי אין איתו כלום. הוא בחיים לא דיבר איתי, לא החליף איתי מילה. בערב ראש השנה אני נכנס אליו לחדר לחצי שנייה, הוא אומר לי 'שנה טובה' וזהו.
כן, אני זקוק ליחס אישי! שהאדמו"ר שלי, שהרב שלי, שהמשפיע שלי, יושב איתי. שישאל על ההתמודדויות שלי, על הקשיים ברוחניות, על הקשרים עם חברים, אפילו על גשמיות לא חסר על מה לדבר! ופה? אין לי את זה. ושם, אצל הרב ההוא בשומרון, יש לי את זה. הוא לא צמוד אליי כל היום, אבל פעם בשבוע הוא מקדיש לי חצי שעה אמיתית. מדבר איתי, מחזק אותי, נותן לי אור וכוח לחיות.
אתם אומרים לי שהאדמו"ר עסוק מעל הראש ואין לו זמן, ולכן יש משפיעים וראשי חבורות שזה תפקידם. אבל אבא, אמא... חוץ מהישיבה השבועית או החודשית במסגרת, אף אחד מהם מעולם לא ישב איתי לבד, בארבע עיניים, ושאל: 'מתוק שלי, מה שלומך באמת?' אז מה הם שווים בשבילי?" הבן שלי בכה בכי מר והמשיך: "זהו. אני מפסיק ללכת לשם, כי אני רואה כמה זה מצער אתכם, ואני אוהב אותכם יותר מהכול. אבל תדעו שיהיה לי קשה מנשוא, כי את מה שמצאתי שם אין לי פה".
האמת המרה: ההבדל הקטלני בין "צייתנות" ל"קשר"
כשאנחנו מנתחים את הדרמה הזו לעומק, אנחנו נדרשים להסתכל למציאות בעיניים. מבחינה פסיכולוגית, כאן מונחת הטרגדיה הגדולה: אנחנו מגדלים דור של "עצמי מזויף" (False Self). בחור שחי בתוך מערכת חינוך שדורשת ממנו צייתנות מוחלטת, לומד מהר מאוד "להחזיק את המסיכה". הוא לומד להיראות מושלם בחוץ, אבל בפנים, הנפש שלו מפתחת פיצול מסוכן. הדיסוננס הזה בין מה שהבחור מרגיש לבין מה שהוא נאלץ להציג הוא לא רק מעייף; הוא גורם לנפש לקרוס. הוא מפתח "רעב לתיקוף".
בחור לא עוזב את הבית שלו כי הוא רע בנפשו, הוא עוזב כי הוא מחפש מקום שבו הוא יכול להסיר את המסכה. האסון הגדול של הדור שלנו הוא שאנחנו מנהלים את החינוך בשלט רחוק. אדמו"רים ענקיים, ראשי ישיבות גאונים, משגיחים מורמים מעם כולם עסוקים בניהול מערכות. הם מנהלים קהילות, אבל שוכחים את הבן אדם הבודד בשורה השלישית. כשאותו בחור פוגש אדם אחד שבאמת מסתכל לו בעיניים ושואל "מה עובר עליך?", החומות של המערכת הגדולה והמפוארת קורסות ברגע.
כי האהבה האישית חזקה יותר מכל סמכות ממסדית. בואו נדבר אמת, בלי פילטרים. דם שחור של אמת מוחצת זועק מהסיפור הזה. כמה בחורים טובים נמצאים היום על הקצה לא כי הם "רעים", אלא כי הם רעבים לטיפה של חום אמיתי? אנחנו חיים בעידן שבו אנחנו משקיעים הון בחיצוניות. אנחנו בונים קירות פאר, מפיקים אירועים רבי רושם. אבל דבר אחד שכחנו: לפתח לב פועם.
בחור שמרגיש שרואים אותו, ששומעים את הזעקה השקטה שלו, שמחבק אותו באהבה ללא תנאים לעולם לא יעזוב, גם כשיעברו עליו משברים. למה? כי יש לו בית. אבל אדם שמרגיש זר, שקוף, מנוכר בתוך הבית של עצמו או בתוך הישיבה שלו ברגע הראשון שרוח מצויה תנשב עליו, הוא יתפורר ויברח לכל עבר.
פעם סיפר לי רב גדול בניו יורק: יש לו פנקס שחור קטן ובו רשימה מפורטת של כל בני הקהילה. לא עובר חודש בלי שכל אחד ואחד מהם ללא יוצא מן הכלל מקבל ממנו טלפון אישי לשיחה חמה מלב אל לב: מה שלומך? איך מרגישים בבית? האם אתה מסתדר? צריך עזרה במשהו קטן? זהו רב אמיתי. זהו מנהיג שנושא דם שחור של אחריות על הכתפיים. "ואתה, אבא, מחנך, רב מתי בפעם האחרונה באמת הסתכלת לילד שלך בעיניים בלי לחפש בו תקלה? מתי שאלת 'מה שלומך' ולא קיבלת תשובה אוטומטית של 'ברוך השם הכל בסדר'?"
כשפרסמתי את הסיפור על הבן והאבא בפעם הראשונה, היו כאלו שחשבו שמדובר במקרה בודד, כמעט נדיר. אבל לפני חודש בדיוק, פגשתי שוב באותו סיפור רק אם אבא ובן אחרים בסיטואציה כמעט זהה. הכאב הוא אותו כאב, הזעקה היא אותה זעקה, והיא רק הופכת להיות חריפה יותר. אני מביא את הדברים שוב, כי הם אקטואליים מתמיד.
אתם בטח שואלים את עצמכם אז מה קרה בסוף עם הבן של אותו אבא? האמת היא שהסוף לא כל כך פשוט, ואולי הוא הכי אמיתי שיש. הבן לא עזב את החסידות, והוא גם לא הפסיק ללכת לרב בשומרון. הוא חי ב"פיצול" מכאיב, אבל מודע.
הוא נשאר בחסידות כי שם הוא בנה את כל עולמו החברתי, שם הוא רוצה לבנות את ביתו, לשם הוא שייך מבחינת השידוכים, הציפיות של הקהילה וכמובן, בגלל שהוא אוהב את ההורים שלו אהבת נפש ולא רצה לשבור להם את הלב. הוא מבין את כללי המשחק של העולם הזה. אבל, הוא ממשיך לנסוע לרב בשומרון. פעם בשבועיים, בחשאיות מסוימת, הוא יורד לשם. שם הוא מטעין את הנשמה שלו. שם הוא מקבל את ה"חמצן" שמאפשר לו להמשיך לתפקד בתוך החסידות. "בזמן שהוא יושב בטיש החסידי, בתוך ההמון הגדול, הוא מרגיש לא שייך. והרגע שבו הוא יורד לשומרון, בחושך, הוא הרגע שבו הוא מרגיש הכי מחובר להשם."
הוא בחר בחיים של פשרה. מצד אחד שייכות, משפחה וקהילה. מצד שני נשמה שזקוקה ליחס אישי ואמת פנימית. האבא סיפר לי את זה בדמעות: "הבנתי שזה המחיר שהבן שלי מוכן לשלם כדי להישאר בחיים. הוא חי בשני עולמות, כי אף עולם אחד לא נתן לו את הכל"."הבחור הזה בחר בדרך הקשה. הוא בחר להישאר. אבל רבים כמוהו, אלו שאין להם את הכוחות הנפשיים שלו, כבר מזמן לא נמצאים פה.
הם בחוץ, כי בבית לא היה להם מקום..." זו התובנה המטלטלת ביותר שיצאתי איתה: במקום שבו המערכת לא נותנת מענה ללב, הילדים שלנו יחפשו אותו בחוץ. אם אנחנו לא רוצים שהם יחפשו בחוץ, אנחנו חייבים להפוך את הבית שלנו, את הישיבה שלנו, ל"שומרון" שלהם מקום שרואה אותם באמת.
הבהרה חשובה ממעמקי הלב
אני רוצה להיות ברור כשמש, באותיות של קידוש לבנה: אין בדבריי מילה וחצי מילה כנגד שום קהילה, שום חסידות ושום ציבור. אין כאן מלחמה נגד ה"מזרוחניקים" או החרד"לים, ולא נגד הקהילה החסידית כולם קדושים וכולם אהובים. הדיון שלי הוא לא פוליטי, לא מגזרי ולא כיתתי. אני מדבר על נפש האדם, על הצורך הבסיסי של כל יהודי באשר הוא להרגיש שייך ואהוב. המטרה שלי היא אך ורק להוסיף אור, חום ואהבה לכל יהודי, בכל מקום שהוא.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
יהי רצון שנזכה תמיד להאיר סביבנו אור של אמונה פשוטה, אהבת חינם, ובעיקר חיבור אמיתי, חם ומדמם ללב של כל אח ואח.
לתגובות: machon.rot@gmail.com
3 תגובות