בפרשתנו אנו לומדים על ההיתר המיוחד של אשת יפת תואר. הגמרא בקידושין (כא:) מלמדת כי מותר לו לבוא עליה בזמן המלחמה עוד קודם הגיור ואפילו לכהן מותר. גם לאחר שהיא מובאת הביתה ומתגיירת אין זה לכתחילה, שהרי הגיור כמעט כפוי עליה. הנימוק להיתר המופלג ניתן בגמרא במשפט המפורסם 'לא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע, מוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוטות ואל יאכלו בשר תמותות נבלות'.
עיקרון דומה למדנו מההיתר לחיילים לאכול מאכלים אסורים בשעת כיבוש. וזה לשון הרמב"ם בפרק ח מהלכות מלכים הלכה א: "חלוצי הצבא, כשייכנסו בגבול הגויים ויכבשו אותם וישבו מהן, מותר להן לאכול נבילות וטריפות ובשר חזיר וכיוצא בו, אם רעב ולא מצא מה יאכל אלא מאכלות אלו האסורים, וכן שותה יין נסך וכו'". היה מקום לפרש שמדובר באכילת נבלות וטרפות ובשר חזיר במקרה של פיקוח נפש, אולם הכסף משנה כתב שאין כוונת הרמב"ם "במי שהוא מסוכן מחמת רעבון דהא פשיטא ואפילו אינו מחלוצי צבא נמי אלא כשתאב לאכול ולא שכיח ליה היתרא".
העובדה שההיתר לאכול מאכלות אסורות אינו עוסק בפיקוח נפש מדויק מכך שבהלכה ב' המשיך הרמב"ם: "וכן בועל אשה בגיותה אם תקפו יצרו". המילה 'וכן' מורה כי הרמב"ם מדמה בין היתר אכילת מאכלות אסורות להיתר אשת יפת תואר, שלא ניתן משום פיקוח נפש.
נשים לב כי ההיתר כולל לשתות יין נסך, אף שהוא תקרובת עבודה זרה ויש בו משום ייהרג ואל יעבור. ה'אור שמח' ביאר שלכן כתב הרמב"ם 'וכן', ללמדנו שכשם שאשת יפת תואר הותרה אף על פי שהבועל ארמית פוגעין בו והוא במיתה, כך הותר גם לשתות יין נסך אף שהוא ב'יהרג ואל יעבור'. וכל זאת על אף שמדובר במלחמת הרשות, שלא היה הכרח לצאת אליה.
הגע בעצמך באיזה צבא מדובר. החיילים שהתורה מתירה להם בשר חזיר ובעילת ארמית, הם אותם לוחמים שעמדו במבחנים הקשים ביותר של 'מי האיש הירא ורך הלבב'. היוצאים למלחמה הם מי שאין בידו כל נדנוד עבירה ואפילו לא שח בין תפילה לתפילה (סוטה מד.).
ובכל זאת ירדה התורה לסוף דעתו של לוחם ולסוף טבעה של המלחמה. שדה הקרב הוא זירה של כאוס. הגבולות האנושיים המוכרים מתפרקים. הלוחמים צופים במראות קשים של מוות ואכזריות. שהות ממושכת בשדה כה אלים מנתקת את האדם מהסדרים הרגילים ומשבשת את המחסומים המוסריים הרגילים. אפילו צבא לוחמים כשר וצדיק שעמד במבחנים הנוקשים יתקשה לשמור על מצבו הרוחני.
ההשפעה של המלחמה על נפש הלוחם מופיעה גם בדיני עיר הנידחת. התורה גוזרת כליה על העיר ומבטיחה ללוחמים 'ונתן לך רחמים וריחמך' (דברים יג, יח). כידוע, ה'אור החיים' עומד על הצורך בהבטחה זו ומסביר כי העיסוק בהרג ובחורבן משריש בלב האדם את מידת האכזריות. הנה כי כן, מדובר בלוחם שפועל על פי הוראות הסנהדרין ואף על פי כן אין הצבא יכול להבטיח לו שייכנס רחמן ויצא רחמן. יש למלחמה השפעה בלתי נמנעת והוא זקוק להבטחה אלוקית מיוחדת כדי להעלים את תוצאותיו של הקרב על נפשו.
הדרישה הרוחנית מהלוחמים בחזית שונה מהציפייה מהם בבית המדרש ובחיי היומיום בשעת שגרה. המחשבה כי הכללים והעקרונות המנחים את האדם ביושבו בשלווה בביתו יחולו גם על מי שיוצא למלחמה היא בלתי ריאלית וגם לא תורנית. כדי למנוע מראש מצב שיאכלו בשר תמותות נבלות הכירה התורה נכוחה בנפילה הרוחנית הטבעית שעובר מי שיוצא למלחמה והתאימה לו הלכות מיוחדות. ללמדך כי הכירה התורה במורכבות של החיים הצבאיים, וחרף כך לא אסרה התורה את המלחמה אלא הורתה הוראות מדויקות כיצד להתמודד עם אתגריה – וזוהי דרך התורה הסלולה לנו.
המאמר נכתב בתוך עלון אחוותא המופץ ברחבי הארץ.
• לקבלת העלון בקובץ PDF, שלחו הודעה בווצאפ:
https://wa.me/972723714400
• לקבלת העלון למייל:
alon@achvat.co.il
• להפצה בבית הכנסת שלכם:
https://achvat.fillout.com/t/4SCUrNZZ7fus
0 תגובות