מי שמסתכל על בית המדרש לאורך כל היום, יכול לחשוב שמוישי הוא ממש אחד מהעמודים של בית המדרש. הוא לא עוזב את הסטנדר שלו כמעט אף פעם. לא מדבר דברים בטלים באמצע הסדר, לא מבזבז דקה. מבחוץ, הכול נראה מושלם. כמעט יותר מדי מושלם. כי אף אחד לא שם לב לדבר קטן, שקט, שנעלם בתוך כל ההתפעלות: מוישי גם לא אהב לדבר בין הסדרים. הוא לא ישב עם חבר סתם לנשום. הוא לא באמת עם גישמאק בלימוד, אלא עם כשל תקשורתי שמבריח אותו אל תוך הלימוד. הוא בורח מכל דבר, בטח כזה שדורש ממנו אינטראקציה עם אחרים. השקדנות היא מחבוא, ותחת המחבוא הזה עבר מוישי את גיל 16, ואת גיל 18, בלי שאף אחד עצר, הביט לו בעיניים ובדק מה באמת קורה בפנים. ואז הוא התחתן. עם ברוריה, בחורה נפלאה, שהאמינה בו ובשקדנות שלו בכל ליבה. בפגישות הוא היה סגור, אבל היא הייתה בטוחה שהוא ייפתח, ידבר, ויהיה בסדר. ואז, תוך חודש - חודש אחד בלבד - הוא כבר היה בדרך להתגרש. למה? כי כל מה שהוא נשא בתוכו שנים, בשקט, מעולם לא טופל. הוא אפילו לא החזיק שבוע אחד של שבע ברכות.
לעומתו, יוסי. איך נאמר, לא יסיים את הש"ס בגיל 17, וכולם יודעים את זה. אבל יש לו משהו אחר שבזמן הישיבה לא נראה חשוב במיוחד: הוא לבבי, הוא חברותי, יש לו לב זהב שרץ לעזור לפני שמישהו בכלל מספיק לבקש, וכולם רוצים להיות איתו בחדר בישיבה. סיכויים רבים שיוסי ינשור מהישיבה. כי המשגיח, בלית ברירה, ימצא סיבה למה הבחור השמח הזה מבזבז את הזמן לחברים, אולי יגלה שיש לו גם יצר הרע (עוון חמור בפני עצמו), ויוסי ילך ויתרחק, פיזית או רגשית. וזה חבל. חשוב היה שילמד יותר תורה, וצריך להשקיע בזה. אבל אם רק לא ניתן לו להרגיש "אפס", בגיל 25 יוסי יהיה "בעלבוס". לא אברך. אדם ירא שמים שלומד שעה, שעתיים ביום, בעיקר אם לא הרסנו לו מדי את תחושת המסוגלות, ולא יצרנו לו ריאקציה מלימוד תורה. הוא מפרנס את משפחתו בכבוד ומגדל ילדים בריאים לתפארת. יוסי, זה שהמערכת כמעט הספיקה למחוק, יחיה חיים טובים. באמת טובים.
שני הסיפורים האלה חושפים משהו שקשה לנו להכיל: המדדים המיידיים שלנו משקרים. משקרים בגדול. מוישי העילוי, הצליח בכל מדד שנמדד בגיל 16, וקרס בגיל 20. יוסי נכשל בכל מדד שנמדד בגיל 16, ופרח בגיל 25. והפסוק, כמו תמיד, כבר ידע את זה לפנינו: "חנוך לנער על פי דרכו - גם כי יזקין, לא יסור ממנה". שימו לב לאן הפסוק מפנה את המבט. לא אל הילד שמולנו ברגע זה. אל ה"יזקין". אל האיש שעוד יצא ממנו, שנים מהיום. וזה בדיוק מה שנדרש מאיתנו: להסתכל על ילד בן שש, ולראות דרכו כבר עכשיו את האיש שהוא יהיה בגיל 25.
למה דווקא הגיל הזה, ולא אחר? כי שם הוא כבר לא תלמיד שאפשר "לתקן" בשיחה עם המשגיח. הוא לא בתהליך בנייה, אלא הוא התוצר, ושם המבחן של כל השקעה. הוא אבא. אולי עם תינוק קטן שבוכה בלילות. יש עליו משכנתא שלוחצת, יש עבודה שדורשת ממנו, יש אישה ששמה את יהבה עליו (וכמובן להיפך), ויש את כל אתגרי החיים שנופלים עליו בבת אחת, בלי אזהרה, ושם נגלית האמת: האם מה שנתנו לו בילדות באמת מחזיק אותו, או שכל זה היה רק קליפה יפה, שהתפוררה ברגע שהחיים האמיתיים פגשו אותה.
והדבר הזה לא שייך רק להורים. הוא שייך לכל מי שנוגע בילד לאורך הדרך. הגננת שמחייכת אליו בבוקר, הרעבע בחיידר, המשגיח בישיבה הקטנה (דמות קריטית שלא הוכשרה מעולם לתפקיד הקריטי הזה), ראש הישיבה הגדולה. והוא שייך גם למי שנראה רחוק מתפקיד חינוכי אך משפיע גם הוא: הרב שדורש בבית הכנסת, הגבאי שמחליט מי מבין הצעירים עולה לתורה ומי לא מקבל עלייה אף פעם, כל מי שיוצר בשקט את האווירה בבית הכנסת הקהילתי, כולם, בלי לדעת, מעצבים את מי שיהיה יום אחד אבא בעצמו. וכל אחד מהם צריך לשאת בליבו את השאלה שבאמת חשובה: איך הוא ייראה בגיל 25?
ומכאן מסקנה מעשית, וכואבת: אסור למערכת החינוך שלנו לתכנן בחור למטרה אחת וצרה, "שיתקבל לישיבה קטנה טובה". זו מחשבה של טווח קצר, אבל עם בני אדם עובדים על "גם כי יזקין". בני אדם הם לא מוצר שאפשר לבדוק ברגע אחד ולסמן תקין או פגום. הוא סיפור שלם שהסוף שלו נכתב שנים אחרי שכולנו כבר הפסקנו להסתכל לכיוונו. מחשבת אורך כזו היא בדיוק מה שיציל את ילדינו. זה לא באמת משנה איך הבחור נראה בגיל 16 מול המשגיח. מה שבאמת משנה זה איך הוא ייראה בגיל 25 מול אשתו וילדיו, וזה מה שצריך לעניין את כולנו.
בהצלחה!
שניאור
המאמר נכתב בתוך עלון אחוותא המופץ ברחבי הארץ.
• לקבלת העלון בקובץ PDF, שלחו הודעה בווצאפ:
• לקבלת העלון למייל:
• להפצה בבית הכנסת שלכם:
0 תגובות