קוראים לי שמוליק, היום בן 25. נשוי לאבישג ואב לשתי מקסימות.
הכל התחיל אז, שבוע לפני סיום כיתה ח'.
חזרתי מהחיידר בשעות הצהריים, נכנסתי לבית הריק והשקט, ומיד הרגשתי שמשהו אינו כשורה. רחש משונה הגיע מפינת הסלון. לפני שהספקתי להבין מה קורה, יונה שנלכדה בבית החלה להשתולל בבהלה, לעוף בצורה מעוררת אימה ולחבוט בכנפיה ממש מול פניי. היונה פחדה, אבל אני נחרדתי עד עמקי נשמתי. צרחתי בכל הכוח, אך הבית היה ריק, ואף אחד לא היה שם כדי להרגיע או לחבק.
האירוע הזה חלף, ואחרי יום-יומיים נרגעתי באופן יחסי. אבל כעבור כמה ימים, משהו בתוכי השתנה. הדיבור השוטף והטבעי שלי החל להיתקע. בתחילה זה היה רק גמגום קל, מעט היסוס בתחילת משפט, אך ככל שהזמן עבר, הגמגום הפך לקשה, עמוק ומטלטל.
כשהגעתי לישיבה הקטנה, הייתי בשיא התקופה המורכבת הזו. מבחינה חברתית, הדיבור הפך עבורי לשדה מוקשים. פחדתי לפתוח את הפה, חששתי להיתקע באמצע מילה, והחרדה הגדולה ביותר שלי הייתה שהסביבה תבחין במגבלה, תגחך או תהפוך אותי לשיחת היום.
בשבוע הראשון של "זמן אלול", התרחש האירוע שחרט בי צלקת עמוקה.
זה היה בוקר רגיל. האוטובוס שנסעתי בו איחר להגיע לתחנה, והגעתי באיחור של חצי שעה לשיעור. נכנסתי בשקט, מנסה להיטמע בקירות, אך הר"מ - שעדיין לא הכיר אותי ואת המגבלה שלי - פנה אליי מול כל השיעור ושאל בטבעיות "למה לאחר, חבל".
כל מה שרציתי היה לומר מילה אחת פשוטה: "האוטובוס". מילה אחת, וזהו. לפנות למקום שלי ולשבת.
ניסיתי לארגן את הנשימה, לגייס את כל כוחות הרצון, אבל המילה פשוט נתקעה בגרון כמו אבן גדולה. ככל שהרגשתי את עיניהם של כל חברי השיעור מופנות אליי, כך הלחץ גבר. תווי פניי החלו להתעוות ממאמץ, והמילים יצאו במקטע מיוסר: "ה... ה... האו... האוטובוס".
בזווית העין לא פספסתי את התגובה. כמה מהבחורים שיושבים בשורות הראשונות החליפו מבטים, וחיוך קל, מגחך, נמרח על פניהם. הר"מ, שהבין מיד את הסיטואציה הקשה שנוצרה, הורה לי לשבת והמשיך מיד את השיעור כאילו כלום לא קרה. כשעברתי לידו, ראיתי בפניו צער גדול. כאב לו שהוא הביא אותי למצב הזה בלי לדעת את המגבלה שלי.
ישבתי במקומי, כולי מזיע, הלב שלי דפק כמו פטיש. הרגשתי פגוע עד עמקי נשמתי. "זהו", חלפה במוחי מחשבה, "הם עלו עליי. מעכשיו אני 'הבחור שמגמגם'". ראיתי את חבריי מביטים בי ברחמים, זה היה רגע קשה שעד עכשיו כשאני נזכר בו, עדיין קשה לי. התפללתי שכולם ישכחו מזה, רק שלא אהפוך ללעג.
בסוף השיעור ניגש אליי המגיד שיעור, ובחכמה יתרה אמר לי ברוגע: "הכל בסדר שמואל, גם לי פעם איחר אוטובוס, וכולם חיכו כאן כמעט שעה". הוא בחר להתעלם לחלוטין מהגמגום ולראות רק את העובדה הפשוטה של האיחור. המחווה העדינה הזו נתנה לי מעט אוויר לנשימה.
כשהגעתי הביתה ושיתפתי את הוריי, הם עטפו אותי בחום. הם הבטיחו לי שיש מטפלים מצוינים, ושבעזרת ה' אצא מזה עם טיפול שאקבל, וזה יכול לקרות לכל אחד. אבל בתוך הישיבה, החשש המשיך לנהל אותי. המגבלה הזו מנעה ממני לדבר. חששתי שיכבדו אותי לעלות לתורה או לגשת שליח ציבור, מבחינתי זה היה בגדר "יהרג ואל יעבור לפני התיבה". אך הקשה מכל לא היה רק הפחד מהלעג, אלא המבטים המרחמים. הרגשתי שאנשים מסתכלים עליי בשונות, ברחמנות, וזה פצע אותי בכל פעם מחדש.
השינוי הגדול והבלתי צפוי הגיע לאחר מכן, בתחילת "זמן חורף".
זה היה בסדר שלישי, הבחורים היו שקועים בוויכוח סוער סביב סוגיה מורכבת. הדיון הלך והתלהט, וכולם הציעו סברות שונות. אני ישבתי בצד, כהרגלי, אבל בתוכי הרגשתי שהבנתי את הנקודה המרכזית שאף אחד לא שם לב אליה. התחלתי לרשום את הדברים על דף, והראיתי את זה לבחור שהיה לצידי. הבחור קרא, עיניו אורו, והוא צעק בקול: "יואה... שמואל, חזק אתה!".
פתאום, כל המבטים הופנו אליי. המשיב של סדר שלישי הסתכל אליי בציפייה ואמר: "שמואל נו... תגיד, שגם אנחנו נשמע".
ברגע הראשון, הפחד המוכר שוב שיתק אותי. הזיעה הקרה החלה לעלות, והרגשתי את הגמגום המאיים מגיע במלוא עוצמתו. עמדתי בדעתי לנענע בראשי ולומר שאין לי מה להוסיף, אבל בתוך תוכי משהו נשבר. פשוט היה נמאס לי. נמאס לי כבר לברוח, נמאס לי להתחבא, נמאס לי לתת לפחד לנהל את החיים שלי ולמנוע ממני להתבטא.
הסתכלתי סביב, ראיתי את החברים שלי, ובמקום לנסות להסתיר את המאמץ – החלטתי פשוט לזרום איתו.
עמדתי, חייכתי חיוך קטן, ואמרתי בקול רם, תוך שאני נתקע בין המילים בלי לחשוש: "אני אסביר, אבל ז... זה יקח קצת זמן כי זה... כי המילים שלי נו... נוסעות באוטובוס מאחר...".
בחצי השנייה הראשונה הייתה דממה. אבל אז, חיוך רחב התפשט על פני הבחורים, ולא מתוך לגלוג, אלא מתוך שחרור, אהבה והערכה. הצחוק הקל שעלה בחלל הבית מדרש היה צחוק של התפרקות המתח.
המשכתי להסביר את דבריי. נתקעתי, ושוב עצרתי ונשמתי, אבל לא הסתרתי את זה. לא התכווצתי, ולא התביישתי. עמדתי שם בראש מורם, מרוכז כולי בתוכן הדברים ולא באף אחד אחר.
באותו ערב קרה הנס האמיתי.
ברגע שחבריי ראו שאני עצמי שלם עם המצב, שאני לא נבוך ממנו ולא מנסה להסתיר אותו – כל היחס שלהם השתנה מקצה לקצה. החשש של הסביבה מאי-הנעימות נעלם כלא היה. המבטים המרחמים נעלמו. הם הפסיקו לראות בזה "בעיה" או דרמה, והתחילו להתייחס אליי פשוט כמו לכל בחור אחר – עם הומור, עם הערכה ועם חברות אמת.
והדבר המדהים ביותר? ככל שהפסקתי לפחד מהגמגום, ככל שהפסקתי לנסות להילחם בו ולהסתיר אותו בכל מחיר – המתח הפנימי החל להתפוגג. הגמגום לא נעלם ביום אחד, אבל יחד עם הטיפול המתאים שקיבלתי, הוא הלך ונחלש, הלך והתמעט. החשיפה שלי עזרה מאוד לטיפול.
• • •
אם הייתם רואים אותי באותם ימים קשים בישיבה, מזיע מול כולם, נחנק מול מילה פשוטה כמו "אוטובוס" ורואה את החיוכים הקטנים של החבר'ה, אולי הייתם מבינים איזה גיהינום עובר על בחור שמגמגם כשמסתכלים עליו כמוגבל. הבושה הזו, הרצון להתחפר באדמה, והפחד הקבוע ש"רק שלא ישימו לב" – זה סבל שקשה לתאר במילים. אבל היום, אחרי כל מה שעברתי, אני רוצה לבקש מכם בקשה אישית מכל הלב, משהו שחשוב לי שתדעו:
כשאנחנו מדברים עם אדם – מה שחשוב זה לא כמה מהר הוא מדבר, אלא מה יש לו לומר ואיך מתייחסים אליו. הכל תלוי במפגש הזה שבין הבחור עם הקושי לבין הסביבה שלו.
הקושי הגדול הוא לא רק הקושי הפיזי להוציא את המילה, אלא הלחץ מהסביבה והפחד מאיך מסתכלים עליו. לכן, אני מתחנן בפניכם: כשאתם נפגשים עם מישהו או מישהי עם קושי בדיבור, התפקיד שלכם הוא לא "להציל" אותו ולהשלים לו את המילים. כשמשלימים לו את המשפט, זה רק מראה לו כאילו אין סבלנות אליו וגורם לו להרגיש פחות שווה. מה שכן צריך זה, פשוט לתת לו את הזמן, להסתכל לו בעיניים בטבעיות, ולהקשיב למה שהוא אומר ולא לאיך הוא אומר את זה.
כשהסביבה רגועה ולא נלחצת מהיתקעות בדיבור, גם הלחץ אצלו יורד והדיבור נפתח.
ומצד שני, למתמודדים עצמם בגמגום, אני רוצה לומר מכל הלב, אני בעצם מעז לומר לכם בכלל משהו, כי עברתי את הקושי הזה: הקול שלכם שווה המון והמילים שלכם חשובות מאוד. כל המעגל הזה של הגמגום מזין את עצמו מזה שמנסים להחביא אותו ולהסתיר את הבעיה או לשתוק מרוב פחד. ממילא הלחץ עולה והגמגום רק מציק יותר, והמבוכה והחרדה החברתית מתעצמת.
אבל ברגע שתחליטו לא להתבייש איך שאתם מדברים ולא לתת לקושי הזה לעצור אתכם או להוריד לכם את הערך העצמי, הלחץ הפנימי פשוט יורד, והגמגום יפסיק לנהל לכם את החיים. אני יכול לומר בביטחון, כי יחד עם טיפול מתאים שמביא גם טכניקות מותאמות, זה יהיה מאחוריכם.
כיום, כשאני מביט אחורנית, אני מבין שהמכשול הגדול ביותר לא היה המילים שנתקעו בגרון, אלא הפחד ממה שיגידו אחרים ואיך יראו אותי. אני הבנתי על בשרי דבר אחד חשוב: ברגע שאדם לומד לקבל את עצמו כמו שהוא, בלי מסכות ובלי בושה – העולם כולו מקבל אותו בדיוק באותה הדרך.
כשאתה מניח את הקלפים על השולחן, אף אחד כבר לא יכול לאיים לחשוף אותם.
מילים אחרונות לפני שהיא עוזבת
רגעים כאלה, של סוף שנה, תמיד מצליחים לתפוס אותי לא מוכן. כשאני יושב לכתוב את הטור הסוגר של השנה, המילים שקולחות וזורמות בכל שבוע בטבעיות, פתאום מקבלות משקל אחר, עמוק ומחייב הרבה יותר.
כשאני מביט אחורה על המסע המופלא והמשותף שעברנו כאן יחד, שבוע אחר שבוע, הלב פשוט מוצף בגל ענק של התרגשות והודיה. הידיעה שיש בצד השני קוראים מדהימים כמוכם שכותבים, מגיבים, מתרגשים, ולפעמים אפילו מוצאים את עצמם בתוך המילים, היא לא דבר שאני לוקח כמובן מאליו. הרי בינינו:
מה הטור הזה שווה בלעדיכם?!
השנה שעברה, היא השנה הבאה.
שאלו פעם נפח זקן: איך אתה יודע מתי הברזל מוכן? הוא ענה: "הברזל אינו מתעצב כשהוא קר, אלא דווקא כשמכים בו כשהוא חם ולוהט. הניצוצות שעפים לכל עבר אינם פסולת – הם פשוט מראים שהצורה החדשה מתחילה להיווצר".
כך גם אנחנו.
השנה הזו הביאה איתה אתגרים, מורכבויות, רגעים מתוחים וניסיונות לא פשוטים לכל אחד מאיתנו. אבל כל טלטלה, כל רגע של התמודדות וכל ניצוץ שעף בדרך, לא באו כדי לשבור, אלא כדי לחשל אותנו, לדייק את הפנימיות שלנו ולהכין אותנו אל השנה החדשה בקומה זקופה יותר.
לכל אחד מאיתנו יש את הסיפור שלו, בדיוק כאן ב'סיפור המטלטל' מתנקזים להם הסיפורים מהחיים, אלו שלא תמיד יכולנו לספר לאיש ואלו שדווקא היינו רוצים לספר.
מכל סיפור כזה יוצאת כותרת חשובה לחיים, כותרת המביאה עימה תובנה עצומה, כל אחד מאיתנו יכול לראות את עצמו כאילו זה הסיפור שלו, ולקחת בדיוק משם את הצידה לדרך, מהתמודדותם וכוחם של גיבורי הסיפורים כאן. תודה לאלו שהסכימו לשתף, התובנות הללו שלכם, ובזכותכם.
תודות
בראש ובראשונה, תודה והודאה לבורא עולם על המילים, על הסיעתא דשמיא ועל הזכות הגדולה להיות צינור למילים שנוגעות בלבבות.
לאתר החרדי הגדול בעולם "כיכר השבת", על במה חשובה זו, המגיעה לכל העולם באחוזי הצפייה הגדולים בתבל. אבל חברים, יש מישהו שאחראי להצלחה הזו:
העורך הראשי, חיים אילוז על הגדלת הראש, על הליווי, האמון הבלתי מסויג, הראייה הרחבה והבמה האמיצה והפתוחה, לדבר על הנושאים החשובים, אלו שנוגעים בכל כך הרבה אנשים.
לשותפי בהגשת הפודקאסט "מדברים על חינוך" מבית 'כיכר השבת' הרב אסף רצון, תודה על התובנות המאירות ועל השיחות המרתקות, שמצליחות לגעת בלבבות של אנשי ונשות חינוך והורים, בכל שבוע מחדש.
ולכם קוראים יקרים אני רוצה לאחל, שתהיה זו שנה של התחדשות עמוקה, של שמחה, של בריאות איתנה ורווחה נפשית. שתהיה זו שנה של בחירות טובות נכונות ומוצלחות בכל מישורי החיים. שנזכה לבחור תמיד נכון, בסבלנות, בהקשבה, ובחיבורים אנושיים אמיתיים.
>> למגזין המלא - כנסו כאן
שנדע כולנו לקבל את ההחלטות הנכונות ביותר בחיים, עבורנו ועבור ילדינו, ויחד עם זאת לקבל את הסובבים אותנו, אבל קודם כל, את עצמנו. ושכל בחירה שנעשה תפתח בפנינו שערים של ברכה, הצלחה ושפע. שתהיה זו שנה שבה כל המורכבויות ימצאו את הפתרון שלהן, וכל התמודדות תהפוך למקור של צמיחה. שנזכה להמשיך להתמלא, לדבר, לגעת בלבבות ולהתחדש יחד.
שתהיה לכולנו שנה טובה, מתוקה ומבורכת!
כתיבה וחתימה טובה
באהבה גדולה
משה רבי
0 תגובות