בשבילי המשכן בגבעת רם, שם שרים באים והולכים, ממשלות קמות ונופלות לפי קצב השעון הפוליטי, ורוחות הזמן טורפות את הקלפים לבקרים – יש כתובת אחת שנותרה יציבה כמו סלע במשך קרוב לארבעה עשורים. משה רפאל גפני מעולם לא החזיק בתואר "שר בממשלה", מעולם לא פיקד על צבא או הנהג מפלגה חילונית, אך כוחו המעשי בצומת החברתי של מדינת ישראל הפך אותו לאחד הפרלמנטרים הממולחים והמוערכים ביותר בתולדות המדינה.
לאורך השנים סיפור חייו של גפני שזור בדברי הימים של הציבור החרדי: מעיירת הפיתוח הדרומית שבה צמח, דרך הלילה הגורלי שבו נקרא אל ביתו של מרן הגרא"מ שך זצ"ל, ועד לכיסא היושב-ראש הנחשק של ועדת הכספים - המנוף שדרכו הותיר חותם בלתי נשכח על המשק הישראלי.
משה גפני נולד בתחילת הקיץ של שנת תשי"ב, בתל אביב, להוריו אליהו וחוה-ברכה, ניצולי שואה פולנים שהשתייכו לחסידות גור.
את חינוכו הראשון קיבל בתלמוד תורה "יסודי התורה", אך את עיצוב עולמו התורני קנה בהיכלי הישיבות הליטאיות הבולטות ביותר – ישיבת סלבודקה בבני ברק וישיבת גרודנא באשדוד. במסגרת הסדר "תורתו אומנותו", דחה את שירותו הצבאי והעמיק את שורשיו באצולה הליטאית.
בשנת תשל"ג, עם נישואיו לרעייתו חנה שתחי', עבר להתגורר באופקים שבנגב המערבי, כחלק מחזון רחב של ההנהגה הליטאית לחזק את הפריפריה באמצעות קהילות תורניות משגשגות.
באופקים הפך גפני לעמוד תווך מקומי, עמד בראש כולל האברכים "זיכרון אליהו", ונשאב אל הזירה המוניציפלית כחבר מועצת העיר.
עוד בטרם דרכה רגלו במשכן הכנסת, עבר משה גפני את טבילת האש האמיתית שלו במעבדה הפוליטית והחברתית של אופקים.
עדותו האישית של גפני מאותם ימים חושפת את סוד עבודת השטח שלו: "לא היה בית שאני ואשתי לא היינו בו". בניגוד למצופה מנציג מגזרי, גפני לא התמקד אך ורק בענייני דת וחינוך תורני, אלא שקע עד צוואר במצוקותיה היומיומיות של העיירה - טיפול בבעיות רווחה, סיוע למשפחות קשיי יום, ומאבק מול בירוקרטיה עירונית וממשלתית קשוחה.
גפני לא הפך ל"איש ועדת הכספים" כטכנוקרט מנוכר המנותק ממציאות החיים; הוא הגיע לשם לאחר שעבר בית ספר קשוח ואכזרי של פוליטיקה עממית. היכרות בלתי אמצעית זו עם השטח, עם האזרח הקטן ועם מצוקות הפריפריה, היא שהעניקה לו לימים את היכולת לנווט את תקציבי המדינה מתוך ראייה חברתית רחבה, הרבה מעבר לאינטרס המגזרי הצר.
שנותיו באופקים הקנו לו את הכלים המעשיים לעבודה ציבורית, גישור על פערים חברתיים וניהול מערכות מורכבות מול משרדי הממשלה, לצד כתיבה פובליציסטית בביטאון "יתד נאמן" שחידדה את סגנונו הציבורי החד.
הפילוג ההיסטורי: הלילה שבו שובצה ההיסטוריה מחדש
שנת תשמ"ט היוותה קו פרשת מים בפוליטיקה החרדית. המתחים המבניים הממושכים בין הפלג החסידי באגודת ישראל (בהובלת חסידות גור) לבין הזרם הליטאי הובילו לפיצוץ בלתי נמנע. הציבור הליטאי חש תת-ייצוג ודחיקה לשוליים, תהליך שהוליד את הקמת "יתד נאמן" ומערכת הכשרות "שארית ישראל".
לקראת הבחירות לכנסת ה-12, קיבל ראש ישיבת פוניבז', מרן הגרא"מ שך, את ההחלטה ההיסטורית לנתק מגע מ'אגודת ישראל', ולהקים מפלגה עצמאית - "דגל התורה".
ראש הישיבה ביקש לגייס כוחות צעירים ונמרצים, ובשעת לילה מאוחרת זומן גפני אל ביתו ונצטווה להתמודד לכנסת. ההנחיה המרכזית שהעניק לו מנהיג הדור הייתה תמציתית ומחייבת: "תשמור על החוק".
רשימת "דגל התורה" באות "עץ" סחפה שני מנדטים מפתיעים, וגפני נכנס לראשונה לבית המחוקקים.
המערכת הפוליטית נדהמה לגלות את כוחה של התנועה החדשה, שגרפה 34,279 קולות וזכתה בשני מנדטים.
עם כניסתו לכנסת ה־12 בשנת 1988, החל גפני לבנות את כוחו הייחודי. בניגוד לנציגים שבחרו להיאבק על כיסא מיניסטריאלי כזה או אחר, הוא בחר לפתח מודל עבודה שונה בתכלית: בניית כוח עמוק, שיטתי ואפקטיבי מתוך מסדרונות הכנסת וועדותיה המרכזיות – ובראשן ועדת הכנסת ועדת העבודה והרווחה – שם הניח את האבנים הראשונות לבניין כוחו הציבורי.
בחדרי המכונות של התנועה: שנות הרוטציה ומינויו למזכ"ל
בכנסות ה־13 וה־14, עם איחוד הרשימות במסגרת "יהדות התורה", נדרש משה גפני להתמודד עם מציאות פוליטית נזילה ומורכבת של הסכמי רוטציה קפדניים. בעקבות מאזן הכוחות העדין בין הפלגים, מצא את עצמו נכנס ויוצא מן המשכן לסירוגין. אולם דווקא השנים הללו, שבהן נע בין עשייה פרלמנטרית לפעילות חוץ-פרלמנטרית, התבררו כבית הספר המעשי החשוב ביותר בעיצוב דמותו הציבורית.
באותה תקופה, מתוך הכרה מעמיקה בכישוריו הניהוליים והארגוניים, הטיל עליו מרן הרב שך זצ"ל תפקיד אמון מרכזי ומינה אותו למזכ"ל "דגל התורה". בניגוד לנבחר ציבור המכיר רק את עבודת המליאה, גפני ניהל מקרוב את "חדרי המכונות" של התנועה החדשה. הוא נדרש להקים את המנגנון המפלגתי יש מאין, לטוות קשת רחבה של קשרים עם ראשי רשויות, עסקנים מקומיים, מנהלי קהילות וראשי ישיבות בכל רחבי הארץ, לצד ניהול השוטף של המערכת המפלגתית מול גדולי התורה.
תקופה זו היא המפתח המרכזי להבנת סוד כוחו ויעילותו יוצאת הדופן של גפני בזירה הלאומית. הוא לא צמח כטכנוקרט מנוכר המנותק מהשטח, אלא שלט שליטה מלאה בכל בורג במערכת הציבורית והקהילתית. היכרות זו – המשלבת את הבנת המנגנון המפלגתי, רזי השלטון המקומי והקשר הישיר עם השטח – היא שהפכה אותו בהמשך לפרלמנטר ממולח וחסר תחליף שידע לפעול ביעילות מירבית בכל צומת קבלת החלטות.
שתדלנות מול מלוכה: למה גפני סירב להיות שר?
אחת הסוגיות המרתקות ביותר במשנתו של גפני נובעת מתפיסת ההלכה הליטאית לגבי ישיבה בממשלה. על פי עיקרון "האחריות המשותפת" הקבוע בחוק יסוד: הממשלה, כל שר נושא באחריות קולקטיבית למכלול מעשי הממשלה - לרבות חילול שבת ציבורי, החלטות ביטחוניות גורליות ותקציבים המנוגדים לערכי התורה. בהוראתו המפורשת של מרן הרב שך, נאסר על נציגי דגל התורה לכהן כשרים בממשלות ישראל.
גפני שמר על עיקרון זה בקנאות לאורך כל שנות פעילותו. גם כאשר סיעות אחרות במגזר אישרו לנציגיהן לכהן כשרים בממשלה, ועל אף שהוצעו לו תיקים בכירים כדוגמת משרד הבינוי והשיכון, סירב גפני בתוקף.
יוצא הדופן היחיד היה כהונתו כסגן שר הדתות בין השנים 1990–1992 בממשלתו של יצחק שמיר - מעמד ביצועי שהותיר בידיו סמכויות אך מנע ממנו אחריות ממשלתית כוללת.
נסיקה פרלמנטרית ושנות השיא
הכנסת ה־15 החל משנת תש"נ, היוותה תחנת משמעותית נוספת במסלולו הפרלמנטרי של גפני, עת מונה ליושב ראש ועדת הפנים ואיכות הסביבה. ועדת הפנים, הנחשבת לאחת הזירות הסבוכות, הרגישות והמרכזיות ביותר במשכן, הפקידה בידיו את האחריות הרחבה על הרשויות המקומיות, מערכות התכנון והבנייה, השלטון המקומי, המנהל הציבורי ונושאי סביבה. היכרותו המוקדמת והבלתי אמצעית עם השטח ועבודת המועצות המקומיות עוד מימיו באופקים, העניקו לו כלים ייחודיים לניווט הוועדה ביד רמה, מתוך הבנה עמוקה של צורכי האזרח הקטן ברשויות.
נקודת מפנה היסטורית ואחריות ציבורית כבדה מאין כמותה הונחו על כתפיו בינואר 2009, עם פטירתו של חה"כ הרב אברהם רביץ ז"ל. עם הסתלקותו של מי שהיה שותפו לדרך וחזית הנהגת "דגל התורה", מונה גפני ליושב ראש תנועת "דגל התורה", והעמיד את עצמו בחזית ההנהגה הציבורית והפוליטית של הזרם הליטאי, כשהוא כפוף באופן מוחלט להנחיותיהם של גדולי ראשי הישיבות ומנהיגי הדור.
מכאן ואילך, נסללה דרכו אל מוקד הכוח הכלכלי והפרלמנטרי המרכזי ביותר במדינת ישראל: ראשות ועדת הכספים של הכנסת. תחת כהונותיו המצטברות שהסתכמו בלמעלה מעשור (כ-13 שנים בסך הכל בכנסות ה-18, ה-20, ה-23 וה-25), הפך גפני את ועדת הכספים למעוז כוח בלתי מעורער שידע לאזן, ולעיתים קרובות לרסן, את פקידות האוצר. מכסא היושב-ראש, הוא ניתב את המשאבים הציבוריים לשמירה על עולם התורה, לצד הובלת מדיניות חברתית שחיבקה את הפריפריה, הגנה על השכבות החלשות, וניהול מערכות תקציביות מורכבות בשליחות נאמנה של גדולי הדור
מתינות מדינית מול עשייה סביבתית
דמותו הציבורית של גפני מרתקת, מצד אחד, הוא מגדיר את עצמו כתלמיד מובהק של רבו מרן הרב שך בשלילת גישות משיחיות ותמיכה בגמישות מדינית למען פיקוח נפש, ואף התבטא בעבר כי עמדותיו המדיניות קרובות לשמאל.
מנגד, הוא שמר על נאמנות אלקטורלית מוחלטת לגוש הימין בראשות בנימין נתניהו, מתוך זיהוי המחנה המסורתי כשותף טבעי המכבד את הסטטוס-קוו מול השמאל החילוני המאפיין את האקדמיה והמשפט.
סופו של עידן: ממשבר הגיוס ועד לריענון השורות
שנותיו האחרונות של גפני בכנסת עמדו בצל סערת חוק הגיוס הקורעת את החברה הישראלית. פסיקות בג"ץ, עצירת התקציבים והסנקציות על תלמידי ישיבות הביאו ביולי 2025 – בהוראת מנהיגי הציבור הליטאי, ראשי הישיבה הגאון רבי דב לנדו והגאון רבי משה הלל הירש – להחלטה דרמטית על פרישת דגל התורה מהקואליציה וסיום כהונתו של גפני כיו"ר ועדת הכספים.
גפני, יחד עם ידידו הוותיק אורי מקלב הועברו מקידמת הבמה הפוליטית כאשר את ההנהגה הפרלמנטרית צפוי לתפוס ח"כ יעקב אשר.
למרות הפרישה מהכנסת לאחר כמעט 40 שנות שליחות, ביקש המנהיג הליטאי ראש הישיבה הגר"ד לנדו מגפני להמשיך ולהנהיג את התנועה הארצית של דגל התורה, כאות הוקרה עמוק למסירותו האינסופית לעולם התורה.
>> למגזין המלא - כנסו כאן
משה גפני מסיים פרק מפואר והיסטורי, אך ימשיך לעמוד בראשות דגל התורה הארצית כשהוא מותח קו עבה בין פעילות חברתית וציבורית לבין נאמנות בלתי מתפשרת לעולם התורה.
0 תגובות