רוצחים, כנסו לבתים; למה מחכים? / ישי כהן

בשבוע האחרון יצא לי לשוחח עם רופאים בכירים, כאלו שמובילים את הקרב במלחמה נגד נגיף הקורונה. כולם היו מודאגים. מודאגים מאיתנו, המגזר החרדי.

כשצפיתי בציטוטים של הרופאים, המזהירים כי הציבור החרדי יגיע למצב של איטליה, לא הופתעתי. אלו המשפטים שנאמרים במהלך השבועיים האחרונים במסדרונות משרד הבריאות ובתי החולים.

ואנחנו, הציבור החרדי, צריכים להפסיק להסתכל על כל מי שמטיח לנו בפנים את האמת - כאנטישמי. לא. מי שאומר שהעלייה בתחלואה בציבור החרדי מדאיגה, הוא לא אנטישמי. כן, יש כאלו שדואגים לנו כחברה, דואגים למדינה ולכלל האזרחים.

כשאתה, תלמיד הישיבה, האברך, בת סמינר או כל אחד אחר, יוצא מהבית ולא שומר על הוראות משרד הבריאות, אתה רוצח. אתה מסכן אותנו, את כולנו. כן, גם את המשפחה שלך. ולא, אני לא מגזים. הרב הראשי, הגאון רבי דוד לאו, אמר לי שאלו שמפרים את ההוראות ומסתובבים ברחוב הם בגדר מחבלים. כולנו יודעים מה מחבל חופשי שואף לבצע.

כלל גדולי ישראל קראו ופסקו את המובן מאליו: לשמור על הוראות משרד הבריאות. זו חובה שלנו, יותר משל כל אחד אחר. לנו יש את הציווי של "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם". איך אנחנו, כחרדים לדבר ה', נחפש בעוד שבוע וחצי את המצות הכי מהודרות, עבודת יד, 'שמורה', 'חבורה' ומה לא, אבל כשזה מגיע לנושא של חיים או מוות, לא מעט מאיתנו מזלזלים.

בשיחות עם הרופאים הבכירים לא שמעתי כעס או שנאה, אלא תסכול. תסכול ודאגה. המילים לא היו פשוטות. אכן, ההגדרות הזכירו הגדרות מתקופות אחרות. אבל מה לעשות שזו האמת לצערנו. צריכים שבני ברק לא תהפוך לאיטליה. נקווה שהציבור לא מתעורר מאוחר.