"וכאן הבן שואל": למה הגדי בפיוט העתיק 'חד גדיא' נמצא אשם?!

פסח השנה אינו דומה לקודמיו. אנו ניצבים בפני קיום מצוות "והגדת לבנך" תחת צילה הכבד של המלחמה ולאחר תקופה ארוכה של טלטלה. הילדים, שבכל שנה מגיעים לשולחן הסדר כשהם מצוידים באוצרות היהדות ובשירים פזמונים וחידושים שלמדו בגן, בבית הספר ובחיידר, נושאים הפעם מטען אחר לגמרי. השנה, כשהדלת תיפתח לאליהו הנביא, המחשבה הראשונה לא תהיה רק על הנביא המבשר, אלא אולי על החשש שמא נצטרך לרוץ למקלט.

לחש סודי נגד עין הרע ושאלה פתוחה

מבצע ביפרים באיראן? דיווחים ראשוניים על קופסאות שימורים מתפוצצות בידי אנשי בסיג'

דוד הכהן|16:40

ארה"ב משבחת את ישראל על חיסול משמעותי: "טרוריסט עולמי"

אריה רוזן|17:39

כדי להבין את עוצמתו של "חד גדיא", עלינו לחזור אחורה בזמן אל פראג של שנת 1590, שם הופיע הפיוט לראשונה בדפוס בתוך הגדה של פסח. למרות שהוא נתפס כעתיק יומין, חוקרים מציינים כי הארמית שלו רצופה בשגיאות דקדוקיות, מה שמעיד על כך שנכתב בתקופה שבה השפה כבר לא הייתה מדוברת. יש הטוענים כי מקורו בכלל בבלדה גרמנית עממית או בשירי ערש צרפתיים, שעברו "גיור" והותאמו לרוח היהודית של "יש דין ויש דיין".

אך מדוע בכלל נכנס השיר הזה לסיום ההגדה? בעלי החסידות מציעים הסבר עמוק: בליל הסדר, כאשר בני ישראל יושבים כבני מלכים נהנים מזיו השכינה, ומעלים נחת רוח לפני הקב"ה מעין לעתיד לבוא, מלאכי השרת מתמלאים בקנאה. הפיוט "חד גדיא" משמש כמעין לחש נגד עין הרע המיועד להסיט את אותה קנאה. המילה "גדי" מרמזת על "מזל גד" ("גדיא יאה" או בלעכו"ם: "גד גדי וסנוק לא") והשיר כולו הוא לחש להגן על עם ישראל מפני כוחות רוחניים ועין הרע המבקשים לקטרג על שמחת החג.

אולם, מתחת למעטפת המסתורין, מסתתרת תמיהה מוסרית מטלטלת: כשעוקבים אחרי שרשרת האירועים, אנו מגלים חוסר צדק משווע. אם החתול חטא בכך שאכל את הגדי, הרי שהכלב שנשך אותו פעל כדין. אם המקל הכה את הכלב שלא כדין, הרי שהאש ששרפה את המקל צדקה. ואם המים כיבו את האש, והשור שתה את המים, והשוחט שחט את השור... מדוע הקדוש ברוך הוא שוחט את מלאך המוות, הרי הוא בצד הנכון של הטובים בסיפור ומילא את תפקידו בשרשרת? וכי עביד הקדוש ברוך הוא "דינא בלא דינא"?

סדר בתוך הכאב

תירוצים רבים נאמרו על שרשרת האחריות ב"חד גדיא". הסבר עממי אחד שגדי וחתול רבים ביניהם מה לו לכלב שמתערב? הסבר אחר טוען שבמקום להאשים את החתול, עלינו להביט במי שהיה אמור להשגיח עליו. הטרגדיה התחילה משום שבעלת הבית שאחראית על המטעמים לחג לא עמדה על משמר הגדי, והוא נותר ללא שמירה. לפי זה, החתול אינו "רשע" – הוא פועל כדרך הטבע. ברגע שההגנה הוסרה, הסדר הופר, ומכאן מתגלגלת שרשרת של כאוס שרק הקדוש ברוך הוא יכול לעצור בסופה.

סיפור אחר מספר על שוחט מהעיר הומל שהודח ממשרתו ונסע אל ה"חוזה מלובלין". החוזה ראה שמדובר ביהודי ירא שמים וכתב מכתב המלצה להשיבו לתפקידו, אך בני העיר סירבו והשוחט נותר מובטל. כשחזר השוחט אל החוזה בפנים נפולות, שאל אותו החוזה: "למה ב'חד גדיא' הקדוש ברוך הוא לא מחיה את השוחט?". ענה החוזה בעצמו: "ללמדך ששוחט שנסתלק ממקומו – אפילו הקדוש ברוך הוא אינו מחזירו".

עכבר בהגדה של פסח

חוקר הפולקלור דב סדן כתב במאמרו (מחניים 1961) כי בגרסאות עתיקות ומקבילות, הגיבור שפותח את השרשרת הוא דווקא העכבר.

לפי סדן, בשירי ילדים ושירי ערש אירופיים עליהם לפי חלק מהחוקרים התבסס הפיוט, העלילה נפתחת באירוע יומיומי: עכבר קטן (Mäu-elein) שאוכל חפץ כלשהו או ננשך ראשון. קיימת אפילו גרסה ארמית נדירה שמוסיפה שלב מקדים לחתול המוכר: "ואתא עכברא ונשכא לגדיא" – ובא העכבר ונשך את הגדי.

מאיפה להתחיל?

כך ניתן רשות לדרוש תירוצים עד עלות השחר, וכל המרבה הרי זה משובח, אך התירוץ העמוק ביותר נאמר בשם אחד המגידים בני זמנינו, שמציע להפוך את כיוון המחשבה: במקום להתחיל מהגדי ולהגיע אל הקדוש ברוך הוא עם שאלות, עלינו להתחיל מהסוף. הנחת היסוד צריכה להיות שהקדוש ברוך הוא צדיק ודינו אמת ("כל דעביד רחמנא – לטב עביד").

אם נצא מנקודת הנחה שהקב"ה צודק, נגלה שסדר הדברים מתהפך: הקב"ה צודק > מלאך המוות לא צודק > השוחט צודק > השור לא צודק... וכן הלאה, עד שנגיע להתחלה: החתול צודק, והגדי לא צודק.

נכון, נותרת קושיה כואבת בלב: "אבל מה הגדי הקטן אשם?". על כך ענה המגיד: עם קושיה אחת על גדי קטן, אפשר לחיות.

השנה, כשאנו מחפשים סדר בתוך חוסר הסדר, אולי זו הנחמה שלנו: הידיעה שבחילת כל שרשרת אירועים עומד הקדוש ברוך הוא (לא בסוף) וגם אם לא הכל מובן כרגע – יש בעל הבית לבירה.

>> למגזין המלא - לחצו כאן

אחד אלוקינו שבשמים ובארץ!