שנים רבות אחרי שהסוד הנורא שלה נחשף, הוא רצה להיפגש שוב.
• • •
שלושים שנה לפני זה נולדה תינוקת חמודה בבית חולים בנתניה לבית משפחת שטרית. כבר אז, בזמן שהיא גרגרה בהנאה חסרת דאגות בעריסת בית החולים, ההורים היו בשלבים של שינוי השם, לקראת סימון מהפך בחייהם.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
הם ידעו בדיוק לקראת מה הם עומדים. התוכנית הייתה להתנתק כמעט לגמרי מהמשפחה, מהקהילה ומהחברים, בשביל להתחיל פרק חדש לגמרי בחיים: להיות חלק מהמיינסטרים החרדי.
"המיינסטרים החרדי", מבחינתם, היה שם קוד לאשכנזים.
• • •
עשרים שנים קדימה פגשו את בני משפחת גולדברג, שטרית לשעבר, במצב די אידיאלי מבחינתם. הם חיו בדירה קטנה במרכז בני ברק, לא מאד משופצת אבל נוחה וקרובה לכל מה שצריך.
האב למד בכולל הכי נחשב בעיר, זה שמקבלים בו רק שכר בסיסי של משרד הדתות, והשאר כולו קודש לה'. האם עבדה בחברת הייטק שמורה כשהיא מוקפת בבנות המגזר.
שישה ילדים מתוקים בגילאים שונים מילאו את הבית בשמחה וחום. מדי בוקר הם יצאו למוסדות הלימוד שלהם, כולם מוסדות מכובים ובעלי שם, מהוותיקים ביותר בעיר.
הכל עבד לפי הספר; לאיש לא היה מושג על הסוד הקטן שלהם. המשפחולוגיה עברה בשלום בעיקר בזכות האם, שהייתה חצי אשכנזייה ואימצה בעוז את הצד האחד. מתבונן מהצד היה אומר שהם אכן הצליחו, כמאמר הפתגם, להותיר את העבר הרחק מאחוריהם.
• • •
כשהשידוכים של שירה, הבת הבכורה, ניצבו באופק, לכולם היה ברור שהיא תקבל את הטוב ביותר. היא הייתה שילוב של טוב לב, חכמה ואצילות בכלי אחד. לא הייתה מורה שלא ייעדה לה גדולות ונצורות, לא הייתה חברה שלא פרגנה עליה בכנות מוחלטת.
ההצעות זרמו מהר מאד, ותוך חודש היא כבר יצאה נרגשת יחד עם ההורים לפגישה הראשונה.
באותו ערב היא חזרה עם ברקים בעיניים והחלטה כמעט ודאית: "זה החתן שלי לעתיד". ההורים זרחו מאושר.
לפגישה השנייה שנקבעה הוא לא הגיע.
• • •
השדכנית מסרה בדיוק את מה שנאמר לה למסור: "המשפחה השנייה גילתה משהו שלא ידעו לפני זה. אנחנו ממש מצטערים אבל לא נוכל להמשיך". ההורים לבית גולדברג לא היו צריכים יותר משתי שניות כדי להבין על מה היא מדברת.
בלילות שלאחר מכן נותרו כל בני המשפחה ערים, כשהם מקשיבים לבכי החנוק שבקע מחדרה של שירה. ההורים לא ידעו את נפשם מרוב צער, אך ידם קצרה מלהושיע.
• • •
חודשים עברו עד שההורים התעשתו, והבינו שבין אם ירצו ובין אם לאו, הם חוזרים למקורות. "עולם הישיבות מלא בספרדים בני תורה שישמחו לקבל את הבת שלנו", ניחם האב את האם. "אנחנו רק צריכים לבחור".
שירה החלה להיפגש עם בחורים ספרדים, כולם חכמים ומוצלחים ומישיבות טובות. עכשיו היא כבר לא מיהרה להתלהב, ובחנה היטב כל פרט באישיות של הבחור. ידה הייתה קלה על ההדק והיא פסלה אותם אחד אחד, לפעמים אפילו בלי שהבינה בעצמה מדוע.
ההורים ניסו לדבר איתה, החברות שכנעו והסבירו, אבל היא נשארה בשלה.
השנים חלפו ביעף. אחיה ואחיותיה הקטנים החלו לעקוף אותה בזה אחר זה, כשהם מתחתנים עם בני ובנות עדות המזרח בדיוק לפי המסורת. נראה היה שלאף אחד לא מפריע לחזור לשטרית המוכר, מלבד אחת: שירה.
• • •
כששירה התקרבה לגיל 30, הגיע טלפון לא צפוי. "הוא רוצה להיפגש", אמרה השדכנית.
זה היה אותו בחור איתו נפגשה עשר שנים לפני. מסתבר שגם לו לקח זמן למצוא את דרכו בעולם השידוכים, אך הוא התחתן לבסוף כשהוא בגיל 25. שנה אחר כך הם התגרשו, בהליך ארוך ולא נעים.
כמה שנים לקחו לו עד שנזכר באותה בחורה נחמדה שפגש בעבר, שירדה אך ורק בגלל מוצאה. "אני רוצה לנסות שוב", הודיע להורים, והם הסכימו. בכל זאת, גרוש.
מבחינת שירה זה היה סימן משמיים שהסוף הטוב הגיע: היא נתנה "כן" בו במקום.
• • •
הם נפגשו פגישה אחת ועוד אחת, ועוד...
ככל שהתארך הזמן שלהם ביחד שירה החלה לשים לב לפגמים באישיותו, לחוסר ביראת שמיים וברצינות. היא עברה מעין הלם תרבות, כשגילתה שהבחור שהיווה בשבילה את ה"דוגמא" למה שחלמה עליו ושבגללו הורידה כל כך הרבה בחורים טובים במשך שנים, בכלל לא היה מה שהיא חשבה.
בפגישה החמישית הייתה זו היא שאמרה את ה"לא".
בימים שאחר כך היא ניהלה שיחות עמוקות עם אחיה הנשואים, ועם חברותיה מהסמינר. הכל התפוצץ לה בבת אחת בפנים: פתאום היא הבינה כמה היא חייתה בבועה כל אותם שנים, כשהיא ראתה את הצד שייצג מבחינתה את הציבור האחר כ"מושלם" ובלתי ניתן להשגה, ודחתה בבוז כל אפשרות אחרת.
"הענשת את עצמך ואת כל מי שנפגשת איתו בגלל בחור אחד. זה לא מגיע לך", אמרה לה אחותה.
היא הבינה.
• • •
>> למגזין המלא - לחצו כאן
מצחיק איך החיים עוברים תפניות לא צפויות: בסוף היא התארסה עם אשכנזי, סתם כי כך יצא. מסתבר שבגיל מסוים "הפערים התרבותיים" מקבלים פחות חשיבות. "ותיתן לנו חיים של שלום, חיים של שלווה, חיים של ברכה", היא ביקשה לפני החופה, והרגישה איך כל החומות הדמיוניות שיצרה סביבה נעלמות ברוח.
0 תגובות