אסתי בת ה-14 הייתה מוגדרת כ"סיפור מורכב", רגע לפני סילוק מבית הספר,
מה היא לא עשתה?
התחצפה למורות, דיברה בבוטות, לבשה ב"דווקא" מה שהתקנון אוסר (או גרוע יותר, ההלכה אוסרת..)
התווכחה על כל מה שאפשר והתסיסה את הכיתה כולה...
בבית המצב לא היה פשוט יותר, אסתי עשתה מה שמתחשק לה, יצאה לאן שבא לה, עם מי שבא לה
ומתי שבא לה...
חזרה מאוחר ובאופן כללי "צפצפה" על כל מה שאמרו ההורים. ולא עזרו כל הגערות / האיומים / התחנונים.
כשאסתי ישבה אצלי, היא פלטה פתאום משפט מצמרר, אני חושבת שאפילו היא לא הבינה עד כמה.
היא הבינה מה שכולנו לא השכלנו להבין.
היא אמרה לי:
"הם חושבים שהם החלשים ואני החזקה, הם לא מבינים שהם החזקים ואני החלשה"
"תסבירי" בקשתי ממנה, והיא לא הבינה מה לא ברור...
"הם" כך אמרה "המורות, ההורים שלי... את יודעת, כל המבוגרים... חושבים שהם החלשים,
שהם לא מצליחים להשתלט עלי ואני לא שומעת להם ושאני החזקה שעושה מה שבא לי...
הם לא מבינים שהם החזקים, להם יש כבר כל מה שהם צריכים, הם מסודרים בחיים,
ואני סתם חלשה באמת, מבפנים.
את בטח לא מאמינה לי כי אני נראית חזקה כזאתי, אבל בפנים אני מפחדת ואני יודעת שאין לי כלום ובאמת אני סתם חלשה".
שמעת? נאום של ילדה בת 14!
והיא כל כך צודקת, דווקא הנערה המאתגרת יותר, זו שבסיכון, מתחת לכל ה"שרירים" שהיא עושה, נמצאת ילדה קטנה ומבולבלת שקוראת לעזרה, שמקווה שנלמד את הדברים, ונדע לזהות את המצוקה שלה ולטפל בה, למרות שאין לה את האומץ או המילים לספר מה גורם לה להתנהגות בעייתית או "דווקאית" כל כך.
איפה הבעיה? שלא תמיד המבוגרים מבינים את הצעקה שלה, לפעמים המורה עסוקה מידי ואמא פגועה מידי, לפעמים המבוגרים שסביבה לא למדו את הנושא ולא מעלים על דעתם, שיש כאן קריאה לעזרה ולא סתם התנגחות...
וכתשובת המשקל -
בשבוע שעבר ישבתי עם מתמודדת ל ש ע ב ר
צריך לשמוע אותה כדי להבין כמה העשיה הקטנה לכאורה היא הגדולה באמת.
אז את מי היא זוכרת מהתקופה הקשה ההיא?!
את המורה שלה שכאילו "היתה צריכה" את העזרה שלה בבית האישי שלה וכך נתנה לה בכבוד מקום מפלט להיות בו.
שהכינה לה בכל פעם כוס קפה וקוביית שוקולד (היא מספרת לי ומנגבת דמעות) ואמרה לה: "תברכי את הבית שלי"
(את מבינה מה עשתה כאן המורה החכמה ההיא?! היא ממש לא עושה טובה לתלמידה! להיפך! התלמידה היא זו שמברכת ומזכה את הבית של המורה! הנערה היא שעושה למורה טובה...)
היא זוכרת את המשפחה שפתחה לה את הבית בשבתות לסעודות כשלא היה לה איפה להיות, והכינה לה קש ליד צלחת המרק בכל פעם שהיא באה, כי היא פעם סיפרה להם שהיא אוהבת את המרק שלה בקש....
תגידי,
עם יד על הלב,
שמת לב למצב של הנוער ברחוב?!
את קולטת כמה מהר הנוער שלנו יורד בדור הלא פשוט הזה?!...
אתמול היא היתה בחורת סמינר עם חצאית קפלים,
והיום?!?...
מבטיחה לך שאת לא מעלה בדעתך
איפה היא מסתובבת,
עם מי היא נפגשת ובמה היא צופה!
כל כך מהר!
וכל כך נמוך!!
ואת יודעת בכמה מדובר?
הסטטיסטיקה מדברת על אחת לעשר. כן. כן.
מכל כיתת סמינר של 40 תלמידות,
4 נערות נמצאות במקום שאנחנו לא חולמות עליו...
גם אם כלפי חוץ נראה שהכל בסדר.
חייבים לעשות משהו! חייבים להתעורר!
הכותבת היא פנינה לשם מנהלת תיכון ובית חם לנוער מתמודד ובית הספר ללימודי קידום נוער.
0 תגובות