בשנת תקנ"ט (1799) הגיע לארץ ישראל צעיר צרפתי בן 29, שרבים מיהודי הדור ראו בו לא פחות מהמשיח שחיכו לו מאז ומעולם. שמו: נפוליאון בונפרטה. הוא הגיע מכיוון דרום, ממדבר סיני, כבש את עזה בקרב קצר, המשיך לרמלה שנכנעה ללא ירייה, הרס את העיר יפו וטבח בתושביה טבח בלתי יאומן, ופנה צפונה.
בספרי "עזה מאז ולתמיד" (פלדהיים תשפ"ה) הרחבתי על ביקורו בעזה, על המפות שחיבר הקרטוגרף של המסע פייר ז'אקוטן– שתיעדו לראשונה באופן מדעי את ערי החוף ואת דרכי הארץ – ועל עדותו על הר שמשון, המוזכר בספר שופטים מזרחית לעזה, שממנו ניהל נפוליאון את כיבוש העיר.
מה שריתק את היהודים לנפוליאון יותר מכל – הייתה הקריאה שפרסם ליהודים לשוב לארץ אבותיהם ולהקים בה מדינה. ידידי החוקר הגה"ח יחיאל גולדהבר פרסם איגרות חדשות בנושא, כהמשך למחקרו הרב בנושא של ידידי הרב בנימין המבורגר בספרו "משיחי השקר ומתנגדיהם" בו קיבל נפולאון מקום של כבוד, לצד משיחי השקר המפורסמים, אותו האיש, בר כוכבה, ושבתאי צבי. ברבים מן הקהילות היהודיות פשטה האמונה שנפוליאון הוא המשיח. כך התגייסו רבים מן היהודים לצבאו, ולמסעו ניתן צביון של גאולה ממש.
יהודי יפו נחרדו מהפרסומים שלצבאו של נפוליאון התגייסו עשרות אלפי יהודים, מה שעורר את השליטים העות'מניים אויבם של הצרפתים – להתעמר בהם קשות. הראשון לציון דאז, הגאון רבי יום טוב אלגאזי, כתב מכתב שדרו"ת עם תביעה ליהודי התפוצות שיכפילו את הצדקה הניתנת ליהודי ארץ ישראל עקב המאורעות הקשים.
נפוליאון שכמה שנים לאחר מסעו מארץ ישראל הקים בצרפת מחדש את הסנהדרין, בשהותו בארץ תכנן גם לאתר את אוצרות בית המקדש כחלק מרצונו להקים מדינה ליהודים. חייליו חפרו בהר עין כחל שבין צפת לטבריה בניסיון למצוא את כלי המקדש הגנוזים שם כמבואר בספרות הקבלה ומקורות ארכיאולוגים. רבי משה ריישר כתב בספרו "שערי ירושלים": "מלך צרפת נפוליאון... חפר את ההר כמעט עד חציו. אך לריק היה יגיעו ולשווא היה עמלו." במסגרת הרצאותיי אודות חיפוש אוצרות המקדש, אני חושף למאזינים שבימינו מצאו באזור עכברה את החפתים של הקצינים הצרפתים שחפרו במקום.
בשנת תקנ"ט שהה בארץ ישראל לא רק נפוליאון. גם רבי נחמן מברסלב הגיע אותה שנה לארץ, וביקר בחיפה, בטבריה ובצפת, ובדרך חזרתו נקלע לעכו בעיצומו של המצור הצרפתי. מסורת חסידית מאוחרת שנפוליאון פגש את רבי נחמן, התרשם מחוכמתו ומכוחו הרב, והציע לו לכהן כראש המדינה היהודית לכשיקימה לאחר שיכבוש את העות'מאניים. רבי נחמן סירב. (ואנחנו הפסדנו – שכן אילו היה מסכים, ונפוליאון היה כובש את הארץ, היה רבי נחמן ראש הממשלה, רבי נתן נשיא המדינה, וכל האזרחים חסידי ברסלב על פי חוק.
ועכשיו לקרב. בעודו צר על עכו, כוח של כ-20,000 חיילים עות'מאנים הגיעו מדמשק ומשכם והתאספו בעמק יזרעאל לרגלי גבעת המורה. מולם ניצב הגנרל הצרפתי קלבר בראש 2,500 חיילים בלבד. קלבר נע בחשיכה בלילה ועם עלות השחר בעודו בתנועה בעמק – בין גבעת המורה לבין הר תבור – הותקף על ידי הפרשים העות'מאנים. שעות ארוכות החזיק מעמד בקרב הרואי. אחר הצהריים הגיע נפוליאון עצמו לזירה עם 2,000 חיילים ועשרים תותחי שדה, איגף את הפרשים העייפים ממערב, ולכד את הכוח העות'מאני באש משני עברים. הכוח העות'מאני נפוץ לכל עבר.
הניצחון בקרב תבור לא הספיק. עכו לא נפלה. נפוליאון נסוג, החלום על מדינה יהודית נגנז, והמשיח התבושש מלהגיע.
יהי רצון שנזכה בקרוב לגאולת עם ישראל עם הקמת בית המקדש, וביאת משיח בן דוד האמיתי.
- ישראל שפירא - היסטוריון ומרצה בכיר, חוקר ארץ ישראל ומדריך טיולים | מחבר הספרים 'המקומות הנדירים הקדושים והרטובים', 'עזה מאז ולתמיד', 'המקומות הקדושים בלבנון', ו'סודות המכבים' | לתגובות, הערות, לשליחת חומרים ורעיונות ולהזמנת הרצאות, נא לפנות לכתובת אימייל: sisraerl@gmail.com
0 תגובות