השבוע, התאחד העם היושב בציון סביב יום השואה – יום שבו אנו שוב ושוב מצאים את עצמנו נסחפים אל תוך תהומות הזיכרון, עומדים על משמר הזיכרון ומסרבים לשכוח. עוד סיפור, עוד עדות, וגם במרחק של 80 שנה ויותר הלב מתרסק ונחבט מן המושג "פלנטה אחרת" - אותו תיאור מצמרר שטבע הסופר ק. צטניק על דוכן העדים, כניסיון נואש להסביר את המציאות הבלתי נתפסת שבה חיו ונספו מיליונים.
מושג פלנטה אחרת נולד כידוע במשפט אייכמן, רגע מכונן של עשיית צדק היסטורי בנאצים ובעוזריהם. המיתוס המקובל סובר שגזר דין המוות היחיד שבוצע בישראל היה נגד אותו צורר נאצי שישב בתא הזכוכית. אך האמת שגזר דין מוות נוסף נפסק במדינת ישראל, והפעם הוא הופנה כלפי פנים - כלפי יהודי.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
בניגוד מוחלט לאייכמן, הנאשם הזה לא היה אדריכל של מוות, אלא אדם שהיה בעצמו קורבן של המכונה הנאצית, ניצול שואה שאיבד את משפחתו ותחת אימת המחנות הפך לקאפו אכזרי. זהו סיפור על הגבול הדק והשביר שבין הישרדות לבגידה, סיפורו של היהודי היחיד בתולדות המדינה ששמע משופטיו את המילים הנוראות מכל.
זהו סיפורו של יחזקאל אינגסטר.
הדרמה באולם בית המשפט המחוזי בתל אביב בסוף שנת 1950 הייתה בשיאה. על דוכן הנאשמים ישב יעקב הוניגמן, קצב במקצועו ששימש כקאפו במחנות העבודה גריידיץ ופאולבריק. עדי התביעה, ניצולים שבורים שחיו תחת מרותו, תיארו אותו כאדם שהכה אסירים ללא רחם, לעיתים עד זוב דם, גם כששום נאצי לא נראה באופק.
באותם ימים, מדינת ישראל הצעירה הייתה נתונה במצוד פנימי טעון. החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, שנחקק ב-1950, נועד לא רק להצהיר על רדיפת הצוררים הנאצים, אלא בעיקר כדי "לטהר את המחנה" מאותם יהודים שנתפסו כמי שחצו את הקווים וסייעו למכונת ההשמדה.
אך מהו בעצם "קאפו"? המושג, שנגזר מהמילה האיטלקית Capo (ראש) או מהקיצור הגרמני למשטרה של חברים, תיאר אסירים שמונו על ידי האס-אס לפקח על חבריהם למחנה. הם היו אחראים על המשמעת, העבודה והסדר, ובתמורה זכו לתנאים מועדפים כמו מזון משופר ומגורים נפרדים. לאחר המלחמה, ניצולים רבים ראו בהם בוגדים שהקריבו את אחיהם למען הישרדותם האישית, והעמדתם לדין נתפסה כפעולת תגמול לאומית ומוסרית על "האזור האפור" שבו פעלו.
במהלך משפטו של הוניגמן, החלה להשתרר באולם אווירה קשה עוד יותר כאשר העדים החלו להזכיר שם נוסף, מטיל אימה לא פחות: יחזקאל אינגסטר. שמו עלה שוב ושוב כמי שהיה "אובר-קאפו" רב-עוצמה באותם מחנות, אדם שתואר כגלדיאטור אכזרי שהתהלך במעיל עור ומגפיים והכה אסירים במקל גומי מצופה ברזל.
השופט עמנואל מטלון, ששמע את העדויות המצמררות, עצר את הדיון ופנה באופן ישיר למשטרה בשאלה נוקבת: "האם אינגסטר נמצא תחת חקירה?". בעקבות פנייה זו, פתחה המשטרה במבצע לאיתורו.
החיפוש לא נמשך זמן רב. המשטרה איתרה את אינגסטר במושב משמר השבעה, שם חי כעולה חדש שעלה לישראל באוגוסט 1949. אינגסטר היה אדם שבור פיזית; רגלו השמאלית נקטעה ב-1948 כתוצאה ממחלת בירגר, והוא נעזר ברגל תותבת. בשל נכותו, הוא קיבל שותפות בניהול בית הקולנוע המקומי במושב, וניסה לבנות לעצמו חיים חדשים הרחק מצללי העבר.
במהלך חקירתו, חשף אינגסטר פרט מפתיע. הוא טען כי עוד לפני שהמשטרה הגיעה אליו, הגיע למושב אדם זר שניסה לסחוט אותו. אותו אדם דרש ממנו 100 לירות בתמורה לכך שלא יגיש נגדו תלונה על עברו כקאפו. אינגסטר טען כי סירב לשלם מאחר ש"מצפונו נקי", והוסיף בביטחון שאילו היה אשם בדבר, לא היה מעז לעלות לישראל, המדינה שבה חיים אלפי ניצולים שיכולים לזהותו.
אך הביטחון הזה לא עזר לו מול העדויות שהצטברו. המשטרה, מצוידת במידע מהמשפט המתנהל ובזיהויים של הניצולים, הגיעה למושב השקט. יחזקאל אינגסטר נעצר, והובא אל תא המעצר בדרכו למשפט שיהפוך לאחד הדרמטיים והשנויים במחלוקת בתולדות המשפט בישראל.
יחזקאל בן אליאש אינגסטר נולד ב-11 בנובמבר 1911 בעיר בנדין שבפולין. לפני שפרצה המלחמה ששינתה את עולמו מן הקצה אל הקצה, הוא היה אדם מן השורה, מסגר במקצועו.
השואה תפסה אותו ב-20 במרץ 1941, כאשר נחטף בידי הגרמנים ממסלוביץ שבשלזיה התחתית והועבר למחנה הריכוז והעבודה גרוס-רוזן. במציאות הבלתי נתפסת של המחנה, אינגסטר עורר את תשומת לבם של שוביו בזכות עבודתו ה"מסורה והנקייה". בתחילת 1942, הוא קיבל פקודה לשמש כמפקח על קבוצת עובדים – ובכך החלה דרכו כקאפו.
ככל שהמלחמה התקדמה, אינגסטר טיפס בהיררכיית האימה של המחנות. הוא שירת כאחראי בלוק במחנות המשנה גריידיץ ופאולבריק, ובמחנה פאולבריק כבר כיהן כ"אובר-קאפו" – קאפו ראשי הממונה על מאות אסירים ותחתיו שבעה קאפוס אחרים.
העדויות על מעשיו בתקופה זו מציירות תמונה של אדם שהתמסר לתפקידו באכזריות מעוררת פלצות. ניצולים תיארו אותו כ"גלדיאטור" מלא מרץ, אדם כבד גוף שהתהלך במעיל עור ומגפיים, ובידו תמיד אלת גומי בעלת קפיץ ברזל. הוא לא נזקק לנוכחותם של הגרמנים כדי להטיל אימה; העדים סיפרו כי הכה אסירים ללא הצדקה וללא הבחנה.
סיפורי הזוועה של הניצולים נשמעו כמו לקוחים מסיוט: יעקב שוויצר העיד כי אינגסטר הכה ובעט בו באכזריות כה רבה עד ששיניו נפלו ופניו כוסו דם, ככל הנראה רק כדי לשדוד ממנו חבילת בגדים שהחביא. שמואל ויטלזון תיאר כיצד אינגסטר הכה ובעט בו במשך 15 דקות רצופות בזמן מסדר, ללא כל סיבה, מכות שהשביתו אותו לשלושה שבועות וגרמו לאובדן שיניו.
שיא הזוועה התרחש בערב אחד בשנת 1943 במחנה גריידיץ. קבוצה של שמונה יהודים הובאו לשער המחנה. אינגסטר, יחד עם קאפוס אחרים, גרר את האנשים המפוחדים והצורחים אל תוך חדר הרחצה. אסירים שהציצו מהחלונות שמעו צעקות קורעות לב: "תנו לי ללכת, יש לי אישה וילד!". מאוחר יותר באותו לילה, הוטלה על יהודה הולצמן המשימה לקבור את הגופות. הוא מצא ערימה של גופות עירומות, מוכות וזבות דם, שראשיהן היו מלאים חורים - לא מיריות, אלא כתוצאה מהלמות מוטות הברזל ואלות הגומי של הקאפוס היהודים.
לקראת סוף המלחמה הועבר אינגסטר למחנה אנברג, אך הועבר מתפקידו בעקבות תלונות על התנהגותו. בהמשך היה אסיר בברגן-בלזן, שם גם שוחרר. לאחר המלחמה גילה את מחיר אובדנו האישי: אשתו וילדיו נספו באושוויץ. בשנת 1945 הוא התחתן בשנית בגרמניה, ובשנת 1948 נאלצו הרופאים לקטוע את רגלו השמאלית כתוצאה ממחלת בירגר.
ב-20 באוגוסט 1949, כשהוא נעזר ברגל תותבת ושבור פיזית, עלה יחזקאל אינגסטר לישראל. הוא התיישב במושב משמר השבעה וניסה להיטמע בחיים החדשים כשותף בבית הקולנוע המקומי, עד שאותן עדויות ממשפט הוניגמן השיגו אותו.
הוא הובא בפני הרכב של שלושה שופטים בבית המשפט המחוזי בתל אביב בספטמבר 1951. הוא עמד שם חולה וקטוע רגל, אל מול עיניהם היוקדות של הקורבנות שראו בו פעם את שטן המחנה.
"אני מזהה את הנאשם אינגסטר, אך אני מוצא בו שינוי: חסרה לו הרגל, שנהג לבעוט בה בעצורי פלדבריק" - אמר אתמול בבית משפט השלום עד־התביעה מר יוסף אנגל מבני־ברק, בהמשך החקירה המוקדמת נגד יחזקאל אינגסטר, הנאשם במעשי־פשע כלפי האנושות בשעה ששימש "קאפו" במחנות פלדבריק וגריידיץ בשנות המלחמה. לאחר צאתו ממחנות־הריכוז, חלה הנאשם במחלת "בירגר" ונקטעה לו רגל אחת.
מר אנגל סיפר, כי אינגסטר היה ידוע כאחד ה"קאפוס" האכזריים ביותר. העצורים עבדו ברובם במפעלי־טקסטיל בקרבת מחנה־הריכוז. יום אחד בשנת 1944 נתפס בחור בשם שווימר בגניבת חתיכת בד. מיד נקראו ה"קאפוס" לעשות בו שפטים. אחד מהם החזיק בראשו של שווימר בין רגליו, שני ישב על רגליו, ואינגסטר עם עוד "חבר למקצוע" היכו את המסכן באלות־גומי עד זוב דם ועד שהתעלף. עצורים רבים הובאו למקום, כדי ללמוד פרק ב"חינוך עצורים". (עיתון הארץ 5 לספטמבר 1951)
ספטמבר 1951, באולם בית המשפט המחוזי בתל אביב, נפתח הפרק המשפטי האפל והמורכב ביותר בתולדות מדינת ישראל הצעירה. על ספסל הנאשמים ישב אדם שבור, חולה וקטוע רגל, קאפו אימתני בעברו.
הרכב השופטים, בראשותו של פנחס אבישר ולצידו השופטים ישראל לוין ויוסף מיכאל לם, נדרש להכריע בשאלה האם ניצול שואה בעצמו יכול להיחשב ל"כלי שרת בידי המשטר הנאצי הברברי". התביעה לא חסכה במילים קשות והגישה כתב אישום שכלל סעיפים חמורים של פשעים נגד האנושות ופשעי מלחמה, עבירות שגררו אחריהן עונש מוות חובה על פי החוק.
הדרמה המשפטית הגיעה לשיאה כאשר עלו העדים, ניצולים שראו באינגסטר את תליינם האישי. יצחק פשכודניק היטיב לתאר את אימת הנאשם במילים שחתכו את חלל האולם: "הוא היה איש רע. אם הכה - הכה בכל ליבו. לדידו, להרביץ מכה היה כמו אצלי לבטא מילה. לא היה יום שלא הכה".
יעקב שוויצר הציג לשופטים את שיניו התותבות ואמר במרירות: "הנה התוצאות מקרבתי לאינגסטר". הוא סיפר כיצד רופא המחנה, ד"ר ליטבק, זיהה מיד את פציעותיו ואמר שיש לאינגסטר "כתב יד מפורסם".
דוד לבקוביץ' העיד כי ספג מאינגסטר מכות כה חזקות עד שהתעלף, רק משום שקנה לחמניות מפולני. הוא תיאר את אינגסטר כמי שהיה מכה על כל דבר קטן: אם המיטה לא הייתה מסודרת בדיוק, אם האסיר לא קפץ מהמיטה מהר מספיק או אם הנעליים לא עמדו בשורה ישרה.
הקטגוריה טענה כי אינגסטר התנדב לתפקידו ואף הגדיל לעשות מעבר לפקודות הגרמנים, כשהוא מכוון את מכותיו לאזורים רגישים בגוף האסירים.
כשעלה אינגסטר לדוכן העדים, הוא ניסה להדוף את ההאשמות בקור רוח שקומם עליו את הנוכחים. "מעולם לא שברתי שיניים לאף אחד. לא הייתה לי חוצפה כזאת", טען, והוסיף בציניות כי לו עצמו נותרו רק שש שיניים בשל הרעב במחנה. הוא הכחיש את קיומה של אלת הגומי וטען כי החזיק רק בחגורת עור פשוטה. לטענתו, הוא לא היה קאפו אכזרי אלא "מנהל עבודה" שנאלץ לפעמים להפריד בין אסירים בסך הכל באמצעות סטירת לחי.
הסנגוריה ניסתה לטעון כי אינגסטר פעל תחת כפייה וכי מצבו הבריאותי הקשה הוא עונש "בידי שמיים" שמייתר את הענישה האנושית. אך השופטים אבישר ולוין לא השתכנעו. הם קבעו כי אינגסטר הפך את עצמו לבורג פעיל במכונת ההשמדה.
ב-4 בינואר 1952, באולם דחוס בקהל ובמתח, הוקרא גזר הדין. השופט לם אמנם דבק בדעת מיעוט וביקש לגזור עליו 10 שנות מאסר בלבד, אך דעת הרוב הייתה נחרצת. במילים רועדות מהתרגשות, הצהירו השופטים כי מאחר שהורשע בפשעים נגד האנושות, החוק אינו מותיר להם כל ברירה.
באותו רגע נרשם היסטוריה משפטית בישראל: יחזקאל אינגסטר נדון למיתה בתלייה.
גזר דין המוות שהוטל על יחזקאל אינגסטר הדהד כרעם ביום בהיר, אך הדרמה המשפטית רחוקה הייתה מלהסתיים. בעוד הציבור מנסה לעכל את העובדה שמדינת ישראל גזרה מיתה על ניצול שואה יהודי, אינגסטר עצמו היה כבר "שבר כלי" – אדם חולה מאוד, קטוע רגל, שגופו הלך ונכנע למחלת הבירגר ולמחלה ממארת.
הערעור הוגש לבית המשפט העליון, שם ישבו על המדוכה הנשיא משה זמורה והשופטים יצחק אולשן ושניאור זלמן חשין. בצעד היסטורי ומכריע, קיבלו השופטים את הערעור בחלקו וביטלו את ההרשעה בסעיף הדרמטי מכל: פשעים נגד האנושות. השופטים קבעו כי לא ניתן להשוות בין פושע נאצי שזיהה את עצמו עם המכונה הברברית, לבין אינגסטר, שהיה בעצמו אדם נרדף שחי בתנאים תת-אנושיים כמו קורבנותיו.
באפריל 1952 בוטל גזר דין המוות, ובמקומו הוטל על אינגסטר עונש של שנתיים מאסר בלבד. אך עבור האיש שפעם הטיל אימה על מאות אסירים, החירות והעונש המופחת היו כבר חסרי משמעות. בכלא תל מונד, מצבו הבריאותי הידרדר במהירות. הוא היה אדם גוסס, ש"נענש בידי שמיים" עוד לפני שהספיקה המדינה להוציא לפועל את עונשה.
בסוף יוני 1952, נוכח מצבו האנוש, חתם שר המשטרה בכור-שלום שטרית על צו שחרור מטעמי בריאות. אינגסטר הוצא מהכלא והוחזר לביתו, אך לא נותר לו זמן רב לנשום את אוויר החופש.
שבועיים בלבד לאחר שחרורו, ב-8 ביולי 1952, יחזקאל אינגסטר מת במיטתו. האיש היחיד בתולדות ישראל שנדון למוות והיה יהודי, לא סיים את חייו על חבל התלייה בטקס פומבי של עשיית צדק, אלא בכיבוי נרות שקט ומר בביתו, כשהוא מותיר אחריו משפחה שנספתה, אישה שנייה שהתגרשה ממנו לאחר מאסרו, וכתם היסטורי שלעולם לא יימחה.
הוא נטמן בבית העלמין קריית שאול.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
עם מותו, נחתם אחד הפרקים האפלים והמורכבים ביותר בתולדות המשפט הישראלי - סיפורו של קורבן שהפך לתליין, ושופטים שגילו שגם בממלכת החוק, הגבולות של ה"פלנטה האחרת" מטושטשים ומכאיבים מכדי להכריע בהם עד תום.
0 תגובות