על רקע הביקורת שנמתחת בתקופה האחרונה על בני ביתו המסורים של מרן פוסק הדור רבי עובדיה יוסף, הפיצו גורמים אנונימיים, ככל הנראה מש"ס, עלונים המוחים על התופעה, תחת הכותרת "מצערים את השכינה".
המאמר הפותח תוקף ברמז את הרב אמנון יצחק. "בני קורח לא מתו, הם רק התחלפו, בכל דור ודור ישנם ממשיכי דרכו של קורח, אנשים המאמצים לעצמם את 'משפחת קורח'", כותבים הגורמים האלמונים.
בהמשך, הם מציינים מפורשות את שם מפלגתו של הרב אמנון יצחק. "קורח היה צדיק יסוד עולם - הרי שמו נרמז בפסוק 'צדיק כתמר יפרח' סופי תיבות 'קורח', קורח גם פיקח היה, כך אומרים חז"ל, הוא ידע לנאום טוב, היה לו כושר דיבור היה לו פה שנון הוא ידע להציג שאלות שנראות כחכמות. היו לו טענות, הוא בסך הכל רצה שיהיה לו גם כח להשפיע".
מפיצי העלון ממשיכים ותוקפים: "אוי לו ואבוי לנפשו של אותו אדם המעיז פניו כנגד רבן של ישראל שהקים והעמיד את התורה בדור שלנו, ובפרט בקרב בני עדות המזרח.
"האם אלו שבימים אלו מעיזים את פניהם כנגד מרן שליט"א ומשקרים את הציבור שכביכול הם ידאגו להם. כל מיני בדתות ושקרים שרק הטפשים של חלם יכולים להאמין, אבל כוונתם האמיתית היא ידועה וברורה לכל בר דעת שיש להם תלונות על משה רבינו של דורנו, ולכו נא תראו את שומעי לקחו כיצד הם מדברים כנגד מרן הרב עובדיה, ובכך אמרו חז"ל: שוקא דינוקא בשוקא וכו'.
"האם אותו אדם יכול לכתוב תשובה אחת בהלכה? האם הוא יכול להתיר עגונה? האם הוא למד את המסכת הקטנה ביותר בש"ס כמספר הפעמים שמרן למד את מסכת שבת?
"קורח שפקח היה - מה ראה לשטות זו? עינו הטעתו. כבר אמרו חז"ל במסכת אבות: 'הקנאה התאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם, והדברים מתממשים מול עינננו".
"חובת המחאה מוטלת על כל אחד ואחד, אם היו פוגעים ומצערים אותנו או את אחד מהמקורבים לנו, האם היינו שותקים? אז למה כשמצערים ונלחמים במרן רבינו עובדיה יוסףאנו שותקים? מדוע הפכנו להיות עדר כבשים? האם אין לנו טיפת כבוד והערכה לרבותינו, הגיע הזמן שכולנו נקום ונזעק בקול גדול לא נשכח ולא נסלח למי שמבזה את מרן.
"מרן רבינו עובדיה יוסף הוא משה רבינו של הדור ומי שנלחם בו ומצער אותו - מקומו לא איננו איתנו!, חובת המחאה מוטלת על כל אחד ואחד מאתנו! לא עת לחשות!".
על המכתב החריף חתומים: "תלמידיו-מעריציו-אוהדיו-אוהביו של מרן פאר הדור והדרו- עטרת ראשנו רבן של ישראל בארץ ובעולם רבינו הגדול רבי עובדיה יוסף שליט"א".
