למארח ולאורח היו את כל הסיבות שבעולם להמשיך ולהצהיב פנים זה לזה. האורח, תקף אך בבוקרו של יום את בעל-הבית, כינה אותו פחדן בראיון שהעניק לידיעות אחרונות, והבהיר כי יסרב לחבור אליו, גם אם תוגש לו הצעה אטרקטיבית. המארח, חיבל לאורח המתקמבק בתהליכי חזרתו לזירה. אפילו אחרי שהמציאות טפחה על פניו, לא התקשר לאחל מזל-טוב ליו"ר השב, אלא דאג לנחם את היו"ר המודח, כאילו היה עובד 'קול ברמה', ולא ראש-ממשלה.
אצל ביבי זה הפך לריטואל. אחרי שנאלץ לארח במדינתו את אובמה כנשיא ארה"ב, ואת בנט בממשלתו כאיש החזק בקואליציה, קטן על הקוסם נתניהו לבלוע עוד שפן ולארח את דרעי בטרקלין ביתו. וכך, למרות שאווירת האמון בין השניים זהה למידת האהדה לה זוכים 'החרדקים' ברחובות מאה שערים, הוזמן יו"ר ש"ס אריה דרעי ביום שישי האחרון, לפגישה אישית בבית ראש-הממשלה ברחוב בלפור.
דרעי לא שר לנתניהו 'ולבנימין אמר' וביבי לא נשא את קולו בשירת 'ואריה ישאג מי לא יירא', אבל לפחות בשביל ה'סיפתח', השניים לא התקשו למצוא מכנה משותף: האיבה הלא מוסתרת שהם רוחשים ליאיר לפיד איחדה את השניים בפגישתם הראשונה. בטנו של ביבי מלאה, עוד משלבי הקמת הממשלה. בשבועות האחרונים היו לו רגעים של נחת כשלפיד הלך וקורקע בעוד נתניהו המריא במיטה מעופפת. ואחרי הכל, ביבי בטוח שלפיד עדיין לא אמר את המילה האחרונה, ולראיה, הראיון שהעניק השבוע, לניו יורק טיימס, בו שב והצהיר על כוונתו העתידית לשבת על כס ראש-הממשלה.
עבור דרעי לעומת זאת, מדובר בתחושה די טרייה. עד לשבוע שעבר, לא ניכרו בו סימנים של איבה כלפי יאיר לפיד, וכשנשאל, השיב באדיקות, כי אפילו המהלך שהותיר את החרדים מחוץ לתחום המושב הקואליציוני, הוא צעד פוליטי לגיטימי בעיניו. כל זה היה נכון עד לליל הרשתות, בערב חג השבועות – כשדרעי הוציא הודעה על סיכום שהושג בינו לבין שר האוצר על ביטול הקיצוץ ברשתות מעיין החינוך התורני והחינוך העצמאי.
דרעי מתעקש עד לרגע זה שהמהלך תואם עד לפרט האחרון עם שר החינוך, ובמכשיר הסלולרי שלו ראיות שהיו גורמות אפילו לשופט צמח להשתכנע ולהוציאו זכאי. לשר החינוך פירון, לעומת זאת, גירסה שונה בתכלית, אבל עד לנקודה זו מדובר בוויכוח לגיטימי בין מסובב למסוּבב. מה שלא לגיטימי בעיני דרעי, זה המכה מתחת לחגורה, ובפרט הכינוי: "דרעי נמצא שקרן על-ידי שלוש ערכאות משפטיות". ועל כך אמר אחד מחברי יש עתיד לדרעי: "הבוס שלנו עבר את הגבול. גם בפוליטיקה יש קווים אדומים". איתרע מזלו של אותו חבר 'יש עתיד' ומצלמות ערוץ הכנסת תפסו אותו השבוע מסתודד ארוכות עם דרעי במליאה. אבל זה כבר עניין שבינו לבין ריבונו, יאיר לפיד.
האם בקרוב נראה את דרעי ונתניהו צועדים מעדנות לעבר השקיעה? דרעי מעריך שלא. בשיחות סגורות הוא לא תולה תקוות רבות בפירוק החבילה שבין לפיד לנתניהו, בעיקר בגלל נוכחותו של בנט בסביבה. אפרופו בנט, כפי שדווח כאן לפני כחודש, הברית בינו לבין לפיד רק הולכת ומתחזקת, כולל מפגש שנערך לאחרונה בבית המפלגה ברחוב דובנוב, עם נציגים ברשויות המקומיות – בו הועלתה הנכונות לריצה משותפת של הבית היהודי ויש עתיד, בבחירות הקרובות לרשויות.
הייאוש בלונדון אולי נעשה יותר נוח, אבל נראה שמדובר באותו סוג של ייאוש. את ארבעים בתי הכנסת ששקקו חיים במזרח לונדון מחליפים עשרות מסגדים. ישבנו בבית הקהילה המוסלמית לשיחה עם נכבדי הקהילה, קיבוץ גלויות של פקיסטן, סודן ושאר כל ארצות האיסלאם. דמוגרפיה, מסתבר, היא לא עניין של גאוגרפיה
כל זה קורה, כאשר במקביל בנט לא מפסיק לפזר מילים יפות ואינספור הבטחות לדאוג במסגרת תפקידו, לעידוד התעסוקה במגזר החרדי. בבתיהם של גדולי ישראל עמדו על טיב חלקלקות לשונו של האיש, ובהנחיה לא שגרתית שיצאה השבוע מבית ראש הישיבה מרן הגראי"ל שטיינמן, בוטלה פגישה שתוכננה לשר הכלכלה ולנדיבים יהודיים מארה"ב שאמורים להגיע לישראל בשבועות הקרובים: "תבטלו את הפגישה איתו", הורה ראש-הישיבה, שהבין כי שום דבר טוב לא ייצא ממפגש בין אוזנם הקשבת של נדיבים אמריקאים, לבין הפה המתגלגל של בנט המדבר גבוהה-גבוהה על דאגה להעסקת חרדים.
דוגמאות לדו-פרצופיות של האיש לא חסרות, כולל מהשבוע האחרון, כאשר משרד הכלכלה החל בבדיקת עומק לבחינת קיום חוקי העבודה בקרב עמותות, מוסדות ומעסיקים חרדיים. בתפריט: אכיפה מנהלית, עיצומים כספיים ושאר כל ההטבות הנלוות לביקורות מהסוג הזה, לתפארת מדינת ישראל. אם תשאלו את בנט, הוא יסביר לכם שהוא עושה זאת, כמובן, לטובת ציבור העובדים החרדים. כשנראה אותו נוקט באותה יד קשה כלפי המעסיקים בהתנחלויות, נתחיל להאמין.
מאיפה הכסף?
לפחות דבר אחד טוב יצא לדרעי מהעימות עם לפיד: במשלוח מסרון אחד, חזרה לו באחת, התדמית של דרעי הישן, הדרייער, שמצליח לתזז ולהרקיד גם אשף תקשורת כמו יאיר לפיד. זה בא לו טוב, כי בשבועיים הראשונים לכהונתו, זה בדיוק מה שדרעי מנסה להוכיח, שלמרות חלוף שלוש עשרה שנות יובש, השאגה היא אותה שאגה.
זו הסיבה לכך שראינו את האיש חותך, היכן שאפשר: הוא סגר עם לסרי באשדוד, הכריז על מועמדותו של אבוטבול בבית שמש – ורתם את הסוסים לפני שחיבר אליהם מאחור את העגלה של דגל התורה ושלומי אמונים: "וכי יש לכם מועמד חלופי?", הוא אמר לאנשי דגל התורה. "אם כולם מבינים שאבוטבול הוא הסיכוי היחיד לשמור על בית שמש חרדית, אז למה לחכות?". רק זה מה שחסר לאנשי דגל התורה, להפוך את ההכרעה בין מונטג לגרינברג, מוויכוח מר על סגנות לקרב נואש על ראשות.
מי שרואה את המראות ושומע את הקולות הוא אלי ישי, שאחרי ההלם הגדול, חזר לשדר השבוע סימני חיים. הוא החל לקיים פגישות עם פעילי שטח, ובמקביל, נפגש עם שר החינוך פירון והבהיר לו כי בהוראת מרן הגר"ע יוסף, הוא ואין בלתו, משמש כח"כ המסייע למערכת החינוך של ש"ס. "לשמש כיו"ר רשמי אינני יכול בגלל חוות-הדעת המשפטית, אבל אשמש כשר המסייע למערכת החינוך ואדאג לצרכי הרשת", הוא אמר השבוע. ישי מתכוון לצקת לשליחות תוכן ומצפה שגם מינוי מנכ"ל חדש לרשת מעיין החינוך יתואם עמו. אשרי אדם מצפה תמיד. כשנהרי נשאל השבוע האם יפנה את מקומו - כנציג לענייני חינוך - לאלי ישי, השיב: "ישי ישוחח עם השרים, אני אמשיך לדבר עם הפקידים".מרוויח מקומי נוסף מהחתירה להכרעה מהירה הוא מאיר רובינשטיין, ראש עיריית ביתר עילית. הזירה שבסיבוב הבחירות הקודם הייתה לסמל המחלוקת, תהפוך אולי לעיר החרדית היחידה שבה לא יתקיימו בחירות. בלי הסכמים חתומים ועל סמך מילה ברסלבית של כבוד, סגר רובינשטיין עניין עם החצרות החסידיות, כולל היריבה הגדולה לשעבר, באיאן. דרעי בא אל המוכן ונתן השבוע את הגושפנקא כשהודיע על תמיכת ש"ס בראש העירייה המכהן. בדגל התורה מצהירים אמונים לרובינשטיין ומאמצים את גרסת יאיר לפיד, כשלטענתם, גם עליהם, "דרעי עשה סיבוב", כשהאיץ ברובינשטיין לסגור עניין עם ש"ס ונופף בפניו בחלופה החצי-דמיונית של הרצת מועמד אלטרנטיבי מטעם ש"ס ודגל התורה. דרעי לא מתכוון להתנצל. הוא את ה'וי' שלו על ביתר, כבר עשה.
עם כל הכבוד לרשת, אלי ישי מבין שמהמעיין הזה הוא לא ישתה מים, וכי הסיכוי היחיד שלו להישאר בתודעה הוא הכרזה על ריצה לראשות עיריית ירושלים. באזז הריצה לראשות הבירה יקנה לו שישה חודשים נוספים של חיים פוליטיים במרכז הבמה. על טווח ארוך יותר – מי בכלל יכול לחשוב?
דרעי מתעקש עד לרגע זה שהמהלך תואם עד לפרט האחרון עם שר החינוך, ובמכשיר הסלולרי שלו ראיות שהיו גורמות אפילו לשופט צמח להשתכנע ולהוציאו זכאי. מעניין שדווקא בדגל התורה מאמצים את גרסת יאיר לפיד וטוענים שגם עליהם, "דרעי עשה סיבוב"
עבור אלי ישי, חומות ירושלים הן חומות של תקווה. נכון להשבוע, ישי מתלבט רשמית. שלוש המשוכות שהוא צריך לעבור בדרך, גבוהות למדי: הראשונה, נוגעת לאופיו, כמי שהתרגל תמיד לחסות תחת גלימת מרן. המשוכה השנייה, פוליטית. גם אם יצליח לגבש סביבו את תמיכת החרדים, עניין מורכב כשלעצמו, ישי חייב להיבנות גם על קולות מכיוון הבית היהודי. אלי ישי שומע את הקולות המגיעים מכיוונו של בנט על הרצת ברקת לקדנציה שנייה ומבין שחלון ההזדמנויות הולך ונסגר.
בכלל, אחרי שקרא מחלף על שם אביו של נתניהו, בונה ברקת גשרים בכל הצירים. אפילו איווט ליברמן שאינו נמנה על אוהדיו של ראש העיר המכהן, בלשון המעטה, נשמע השבוע מסמן את ברקת כמועמד המוביל לכהונה נוספת.
ברקת כבר סימן 'איקס' על יו"ר אחד לשעבר שאיים על מעמדו, אחרי שרובי ריבלין הבהיר כי אינו מתכוון להתמודד מולו על ראשות העירייה. מבחינתו, האיום הנוסף שמרחף על ראשו, מגיע מכיוונו של היו"ר השני לשעבר, ישי.
המשוכה השלישית של ישי היא בכלל כספית. כדי להריץ קמפיין לראשות העיר הגדולה בישראל, צריך לשפוך מיליונים. תשאלו את פרוש, שעדיין לא סיים לשלם לפעילים. לפני שהוא יוצא לדרך, ישי יצטרך לשאול את עצמו: מאיפה הכסף? בסביבתו של ברקת בטוחים כי די בשאלה הזאת לבדה, כדי לגרום לישי לוותר על חלום כיכר ספרא.
ומה תגובתו של היו"ר הנכנס דרעי? קצרה וברורה: "עד כה שמעתי על הריצה של ישי לראשות עיריית ירושלים אך ורק באמצעי התקשורת". אמר והותיר את ישי על החומה.
שתי טיפות בירה
גם חומה אימתנית שמתנשאת לגובה עשרות מטרים, ובראשה חוטי תיל מסתלסלים ליתר אי-ביטחון, לא מסוגלת לעצור את האיבה שחודרת דרך קורות הבטון. בקבוקי תבערה עדיין נזרקים, אבנים מומטרות, פסולת מושלכת. כל התקרובת הזאת, מוצאת את מקומה, בחבטה עזה, על קרקע חצרות הבתים משני עברי הגדר.
המתנחלים חשים כאדוני הארץ. הם תולים את הדגלים בראש כל תורן מזדמן, מנופפים בהם על גג כל בית ועל ראש כל עמוד תאורה. בימי חג, נערכים מצעדים בפאתי השכונות של המקומיים שמסתגרים בבתים ומגיפים את התריסים בשעה שהמתנחלים, מסתובבים ברחובותיהם ומתריסים. ההיסטוריה המקומית רווית דם, שנשפך כמים. ליתר דיוק, כמו בירה במסבאה מקומית.
הכתובת היא ממש אותה כתובת, גם הקיר דומה אך מיקומו שונה. 'הפרדה' נכתב בעברית על החומה, כשמפת ישראל המחולקת מתנוססת תחת הכיתוב: ישראל-פלסטין. אבל למרות הדמיון - ממש, שתי טיפות בירה - התיאור שקראתם ונראה לכם כה מוכר, אינו של גדר ההפרדה בשכונותיה המזרחיות של בירת ישראל, אלא של חומת ההפרדה בשכונות בירת צפון אירלנד, בלפסט.
קבלו את העיר המסוכסכת ביותר באירופה. על משבצת 'המתנחלים' כאן, יושבים הפרוטסטנטים שמזוהים ככובשים מטעם הממלכה הבריטית. מולם, הקתולים המקומיים שדורשים עצמאות ומבקשים להסתפח למולדת אירלנד. שני הצדדים הקיזו נהרות של דם. נכון להיום, הפרוטסטנטים מובילים בנקודות, 55 אחוזים מול 45. אבל הדמוגרפיה פועלת לרעת הרוב. נשמע מוכר.
אפרופו דמוגרפיה, מה שנכון לירושלים ולבלפסט, נכון גם ללונדון. הייאוש בלונדון אולי נעשה יותר נוח, אבל נראה שמדובר באותו סוג של ייאוש. ביקרנו בחלון הראווה הלונדוני, בבית הלורדים, ופגשנו בחברי פרלמנט שהבריטיות המנומסת היא סמלם המסחרי, אך בקפיצה קטנה לחצר האחורית של לונדון, נוכחנו לראות איך השמים מתקדרים בעבים. הדמוגרפיה משחקת תפקיד מרכזי, גם בלונדון. את ארבעים בתי הכנסת ששקקו חיים במזרח הבירה הבריטית מחליפים עשרות מסגדים. מבוגרים וילדים מסתובבים בלבוש מוסלמי מסורתי ומרגישים אדוני הממלכה. ישבנו בבית הקהילה המוסלמית לשיחה עם נכבדי הקהילה, קיבוץ גלויות של פקיסטן, סודן, ושאר כל ארצות האיסלאם. דמוגרפיה, מסתבר, היא לא עניין של גאוגרפיה.
יש"ע זה כאן
חומת ההפרדה בבלפסט משמשת גם כגדר חצר הבית של מרק, בלפסטי אדום לחיים שזאטוטים מסתובבים בין רגליו. גדר ההפרדה שתוחמת את חצרו האחורית מתנשאת לגובה של עשרות מטרים, אבל לפורעים מהצד השני, יש דרכים משונות לומר לו שהוא אויב. מרק מסייר איתנו בגינת ביתו ומצביע על האשפה שנזרקה מצידה השני של החומה. רק בליל אמש הוא דאג לנקות ולקרצף, כדי לקום בבוקר לאותו לכלוך, לאותה זוהמה, כאילו מעולם לא פונתה האשפה. עם תחושות התסכול שלו, יכולים להזדהות בנקל, מנקי-הבתים בשכונות בני-ברקיות צפופות אוכלוסין ומרובות ילדים.
הגענו לבלפסט וללונדון, כאורחי ארגון Forward Thinking האנגלי בנשיאות אוליבר מק'טרנן. יוזם המפגש, עו"ד דוד גלס הוא בן בית בכל ארגון שלום בינלאומי. אם רה"מ נתניהו התחייב השבוע לטוס לאן שצריך כדי לשמור על ביטחון ישראל, הרי שגלס מקיים זאת מזה שנים בשני הבדלים – הוא טס למען השלום וללא מיטה מעופפת. מהצד הישראלי, דאגו לארגון על הצד הטוב ביותר נציגי ארגונים מטעם האו"ם הפועלים בישראל, צחי גבאי ואיציק סודרי (דובר ש"ס לשעבר ואחיה של הרבנית יהודית יוסף. כשנתבקש בעיצומו של הקרב דרעי-ישי לסייע לאחד הצדדים השיב: אני מהאו"ם, ושלף תעודה).
המארגנים האנגלים רצו שנלמד ממראה עיניים כיצד ניתן לפתור סכסוכי אדמה עקובים מדם. זה לא שפעמי השלום נראים פה בכל פינה. ההיפך הוא הנכון. המתח עודו מורגש באוויר והאיבה ההדדית היא חלק מהתרבות המקומית. דווקא בשל כך נתבקשנו לבוא ולהתרשם, איך מתוך מציאות של שנאה, אולי אי אפשר להשתית שלום אך ניתן לבסס סוג של השלמה.
שורשי הסכסוך המקומי נטועים עמוק במאה ה-11, עת החלו להגיע לאירלנד ראשוני המתיישבים מבריטניה. זו הייתה 'העלייה הראשונה' שלאחריה הגיעו עוד ועוד בריטים שהשתלטו, בכיבוש זוחל על נתחים מרכזיים מאירלנד. בשנת 1690 ניצח המלך האנגלי הפרוטסטנטי ויליאם השלישי את המלך האירי הקתולי ג'יימס השני, ובעקבות אותו ניצחון אוחדה אירלנד עם בריטניה. הקתולים סירבו להיכנע ואחרי מאבק של שנות דור, נפרדו שתי המדינות, בשנת 1921 – אז הוקמה מחדש מדינת אירלנד החופשית שכללה 26 מחוזות, בשעה ששישה מחוזות בצפון אירלנד, שבירתה בלפסט, נשארו בריבונות בריטית.
בין השנים 1968 ל-1998 הפך הטרור לבן בית ברחובות צפון אירלנד. במשך שלושים שנות מאבק נרשמו 3,600 הרוגים, ו-30,000 פצועים. שנים של שיחות מאחורי הקלעים הבשילו ב-1998, לחתימה על "הסכם יום שישי הטוב" שהביא לשינוי חוקתי ברפובליקת צפון אירלנד. הוקמו ממשלה אוטונומית ובית מחוקקים שמבוססים על חלוקת כוחות משותפת ושוחררו מהכלא אסירים עם דם על הידיים. גם זה, תודו, נשמע מוכר.
בעקבות אישור ההסכם נותרה הדרישה הקתולית להחלת ריבונות אירית בצפון אירלנד בגדר חלום. שני הצדדים למדו להבדיל בין שאיפות למציאות. לאירים יש דם חם, אבל השלום שנכרת הוא שלום קר. בלב עיר הבירה, עדיין מפרידה בין הצדדים חומה גבוהה וארוכה. המקומיים משני המחנות לא מתים על ההסכם, אבל לפחות לא מתים בגללו. את "הסכם יום שישי הטוב", ואת ההסדרים שהתגבשו בעקבותיו והורידו את מפלס האלימות, מבקשים המקומיים להציג כמודל בינלאומי לפתרון סכסוכים.
כדי להוכיח שזה יתכן, זה אפשרי – גם במרחב המזרח תיכוני, הפגישו אותנו המקומיים עם פאנל בו ישבו נציגי הצדדים. לנו סיפרו שמדובר בניצים שהפכו ליונים, אך כדרכם של מפגשים מתוזמנים, הכל נראה טוב ויפה עד לרגע שבו חרגו המקומיים מכללי הנימוס הבריטיים והחלו לדבר על האכזבות. כשזה קרה, כמו הוסרה המסכה ונתגלה הפרצוף המצולק: שני הצדדים מתלוננים שההסכם לא מכובד. כל אחד מהצדדים הניצים, טוען כמובן להפרתו על-ידי הצד השני ומביע חשש מהתפרצות מחודשת של גל אלימות. יש"ע זה כאן.
למרות נקודות הדמיון הרבות בין הסכסוך שלנו לסכסוך שלהם, השונה רב על הדומה. שני הצדדים כאן, דוברים את אותה שפה, או אם תרצו – אלו גם אלו אירופאים שנקעה נפשם משפיכת דם בעבור רגבי אדמה. זה ממש לא המצב אצלנו. "תנו לנו שכנים אירופאים ואנחנו מסודרים", אמרנו למארחים, ויוזם הסיור, עו"ד דוד גלס, מיהר לתקן: "גם אנחנו לא מושלמים, בשכונה שלנו, אף אחד מהצדדים לא אירופאי". בשכונת הר נוף, היו חותמים על כל מילה.
אגב, אם מחפשים מודל ליישום בישראל, ניתן למוצאו דווקא בזירה העירונית. גם כאן מצויים הפוליטיקאים בעיצומה של שנת בחירות לראשות העירייה, אך לא רק השנה, אלא בכל שנה. התארחנו בלשכת ראש עיריית בלפסט, גוון רובינזון (לשכה? ארמון!), שסיפר לנו כי הוא נבחר לפני למעלה מחצי שנה ומסיים את כהונתו או-טו-טו.
למראה ארשת התימהון שעלתה על פנינו, הסביר רובינזון כי הבחירות לראשות העירייה מתקיימות אחת לשנה, "כמו בחירות לוועד הבית". בשנה אחת בודדת, אין כל אפשרות להתנחל בלשכה ולהפוך אותה לנחלה פרטית. בשנים-עשר החודשים שראש העיר הבלפסטי מכהן בתפקיד הוא מתעסק בניהול שוטף של העיר נטו. פנה את הזבל מהרחובות ופנה את מקומך לבא אחריך ברשימה. הלוואי עלינו, ברשויות המקומיות.
יונה צהובה
הפרוטסטנטים לצידנו. הם מזהים ישראלים ומזדהים עימם. הקתולים, לעומתם, מצדדים מסורתית בעמדה הפלסטינית. בבניין הפרלמנט המקומי נפגשנו עם שרי הרפובליקה האירית, ושמענו מהם שבחים שאפילו אנו, הישראלים, לא מפרגנים לעצמנו בימים קשים אלו. הם חשים הזדהות, בעיקר בגלל הסיטואציה הזהה של האשמתם ככובשים על-ידי צד שני שאוחז בחרב האלימות ומתעטף בשכפ"ץ של מסכנות.
כמה מהפוליטיקאים המארחים מגלים בקיאות מרשימה בנעשה בישראל - שמעוררת בהם סקרנות מהולה בהשתאות. ההצהרה של סגן שר האוצר לשעבר, איציק כהן, על תמיכת ש"ס ביוזמה הערבית, מעוררת כאן סקרנות הרבה יותר מהצהרת ה"טפילים" של סגן שר האוצר המכהן, מיקי לוי. אחד מהפוליטיקאים המקומיים ציטט לנו מדבריו של "המנהיג החדש-ישן של ש"ס, אריה דרעי, שאמר כי למרות המאבקים המרים צריך לאחד את השורות". לך תסביר להם שבשביל להשכין שלום בש"ס, לא די ב"יום שישי טוב". גם "שבת מנוחה" לא תספיק כדי לרפא את הפצעים.
אחרי ההלם הגדול, ישי חזר לשדר סימני חיים. הוא נפגש השבוע עם שר החינוך פירון בענייני רשת מעיין החינוך ומצפה שגם מינוי המנכ"ל החדש לרשת יתואם עמו. היות וישי מבין שמהמעיין הזה הוא לא ישתה מים, הוחלף השבוע הסטטוס ל'מתלבט רשמית' האם לרוץ לראשות עיריית ירושלים. דרעי בתגובה: עד כה שמעתי על הריצה של ישי אך ורק באמצעי התקשורת
מעבר לסיטואציה הזהה בינינו לבינם, אין לשרי הממשלה המקומית כל שיקולים פרסונליים אחרים מקדמי תמיכה בישראל. שיקולים בסגנון אמריקאי – מה יגידו הבוחרים היהודים – אינם רלוונטיים. ממוצע הגיל של חברי הקהילה היהודית הוא כשל דיירי 'אחוזת גיל הזהב'. הרב המקומי, מיד-אין-יזראל, דוד סינגר, מפיח ביהודים המקומיים רוח חיים, אבל הקהילה מתפארת בעיקר בעברה. הרב הראשי לישראל הרב יצחק אייזיק הרצוג זצ"ל, היה יליד המקום ושימש כראב"ד בלפסט עד שעלה לישראל. שמו נישא בפי בני הקהילה ומתנוסס מעל לוח הזיכרון – שהוא למעשה, האתר הדינמי ביותר במרחב הקהילתי. הנה כי כן, חשבנו לברוח מתלאות הקרב על הרבנות הראשית בישראל, אך מוסד הרבנות הראשית רדף אחרינו עד לכאן.
אחד המארחים, סגן נשיא הקהילה ורופא מרדים במקצועו, סיפר איך 'עשה עלייה' בעקבות הרב הרצוג בשנות הקמת המדינה, אך עד מהרה הבין שזה לא בשבילו. זה קרה כשגילה כי בישראל ממתינה לו יונה, אך לא עם עלה של זית בפיה, אלא עם צהבת בבטנה: "הגעתי לבית החולים הדסה בירושלים וראיתי יונים מתעופפות במסדרון. שאלתי 'מה זה?', אמרו לי: 'כך מרפאים בישראל את מחלת הצהבת'. הבנתי איפה אני נמצא, ארזתי את הדברים וחזרתי הביתה. מאז אני כאן. טוב להתפלל על ירושלים. לגור בה, זה לא בשבילי".
לפעמים טוב להרחיק נדוד כדי להתחמם מהאהדה והאהבה שמפגין העם היהודי כלפי לומדי תורתו. למשלחת הצטרפה קבוצת רבנים מישראל שנתקבלה בכבוד הראוי לה על-ידי היהודים המקומיים – גלויי ראש, שלא איבדו את ראשם ויודעים להוקיר את גיבורי התרבות האמיתיים של העם היהודי. הרב יחזקאל פיינהנדלר מישראל, צעיר רבני המשלחת, סיפר להם שסיים זה לא מכבר את כתיבת ספרו העשירי, וזכה אצלם לפופולריות, השמורה בישראל, רק לכותבי טורים חילוניים. לעיתים, צריך לעזוב את גבולות ישראל, כדי להיווכח בקיום ההבטחה: נצח ישראל לא ישקר.