אין כמו חדוות ניצחון כדי להשכיח את המפלות שרודפות אותנו מאז הבחירות. עדיף, כמובן, שיהיה זה ניצחון משמעותי, אבל בלית ברירה כל שורש נ.צ.ח. (לבד מהמילה 'נצח' בכבודה ובעצמה, השמורה למפלגת המדף של הפלג הירושלמי), יתקבל בברכה: ברבנות, בדיינות, אפילו בוועד הבית – מה שיבוא.
בערבו של יום שני השבוע, זה סופסוף קרה. אל הקלפי שהוצבה לצד דוכן הכנסת, ניגשו בזה אחר זה הח"כים והתייחדו בינם לבין מעטפתם. כשנשלפו הפתקים והספירה הסתיימה התברר שהבלתי ייאמן קרה: דווקא הכנסת בעלת התדמית הכי אנטי-חרדית, בחרה בשני נציגים חרדים, ובאחד מהם - לא פחות ולא יותר - למוסד הכי חילוני והכי יוקרתי: הוועדה למינוי שופטים.
בחירתם של אלי ישי לוועדה למינוי דיינים ושל איציק כהן לוועדה לבחירת שופטים, החזירה לרגע את הכנסת לימי השטיבל העליזים. החרדים שוב התגודדו במרכז המליאה כמו בעלי-בית. זה היה עבורם רגע של חוויה מתקנת אחרי חודשים בהם סבלו מתחושות ניכור והדרה.
לחרדים הייתה אורה ושמחה. ח"כ אילן גילאון ממרצ חבש לראשו כובע שחור רחב תיתורה ששלף מקדקודו של אחד מח"כינו העליזים. כתחליף לריקוד חסידי, הצחיק גפני עד דמעות את שר החינוך פירון שעלה על הדוכן ולא הצליח להוציא מילה: "די כבר, גפני. אני מוכן לצרף אותך לממשלה, רק תעזוב אותנו", אמר פירון לגפני בין פרץ צחוק למשנהו וירד מהדוכן עם כוס מים רועדת ביד ועיניים דומעות. אחריו בכתה, ולא מצחוק, ח"כ שולי מועלם. אבל זה כבר עניין לפרק הבא.
אם יש מי שהיה צריך את ההישג כמו אוויר לרשימה, זהו אלי ישי. ביום רביעי האחרון, רגע לפני סגירת רשימת המועמדים, הוא כמעט פספס פרוצדוראלית את ההתמודדות, ואץ-רץ לוועדת הכנסת כדי לחתום אישית על הצטרפותו למרוץ. צחוק הגורל, ומי שסימס לו למהר פן יאחר, היה לא אחר מאשר אריאל אטיאס, יו"ר הסיעה, שקיבל טלפון מדרעי, יו"ר התנועה. "אריאל, מה קורה?", שאל דרעי, "העוזרים שלי אומרים שהשם של ישי לא מופיע ברשימת המועמדים לוועדה למינוי דיינים".
אריאל השיב שההגשה צריכה להיות שמית, עם חתימת המועמד עצמו, ואין די בחתימת בא-כוח הסיעה, "אז תריץ אותו עכשיו, שלא נפספס", אמר דרעי, וכך היה. זה לא שיונת השלום פרשה את כנפיה החבוטות על דרעי וישי. גם אחרי הבחירה, הגרסאות הסותרות של השניים בנוגע לקרדיטים על ההצלחות – דומים לדיווחים השונים של חיילי אסד והמורדים בסוריה, על המתרחש בזירת הקרבות.
האינטרס הוא שאיחד בין השניים. הרצון של עוף החול המכונה אלי ישי להיבחר, ברור. הוא הפעיל לשם כך את הרב משה יוסף, שהעלה את שמו של ישי בפני אריה דרעי. אחרי כל מה שעבר בתקופה האחרונה, צריך להצדיע לאומץ שישי גילה, כשהעמיד את עצמו לבחירה אישית, מאחורי פרגוד, אולי בפעם הראשונה בחייו (לפי גרירת הרגליים בנוגע למועמדותו לראשות עיריית ירושלים, ייתכן שתהא זאת גם הפעם האחרונה).
ועכשיו תשאלו, מה הניע את הרב משה יוסף לתמוך בישי, תקופה קצרה אחרי שהשלים את מהלך החלפתו בראשות התנועה? ובכן, התשובה מורכבת, כמו הנפש הפתלתלה של המעורבים בפרשה. לבני המשפחה המלכותית שהעבירה את הכתר לאריה דרעי, חשוב להוכיח שהשרביט היה ונותר בידיהם. ראינו זאת השבוע, כשהרב משה יוסף מינה למנכ"ל רשת מעיין החינוך התורני את מרדכי מרדכי, לשעבר מנכ"ל משרדי העבודה והרווחה והפנים (תחת ישי) והתקשורת והשיכון (תחת אטיאס). בעבר, בהווה ובעתיד, מרדכי מרדכי, היה הווה ויהיה, איש אמונו של הרב משה יוסף. אז אריה דרעי רץ להיפגש עם החשבת הכללית כדי לחלץ את הרשת, אבל את המילה האחרונה, אמר כמו תמיד, הרב משה יוסף.
אם תרצו, הבחירה באלי ישי כמועמד התנועה לוועדה למינוי דיינים, הייתה עוד אקט של הוכחת בעלות. כך מאותתת המשפחה לנפשות הפועלות, כי גם אחרי שנפלה ההכרעה, המנהיג האמיתי, עוסק בכלל בהלכות שחיטה.
הבחירה הטבעית
בחירתו של ישי הייתה מרשימה. הוא גרף לא פחות משמונים קולות של חברי הכנסת והוכיח שהאהדה ממנה הוא נהנה בין באי המשכן, גדולה בהרבה מהסימפטיה לה הוא זוכה, לאחרונה, ברחוב הקבלן. מצד שני, ח"כ שולי מועלם הטרייה, שבקושי הספיקה לטעת שורשים בבית (היהודי) ובבניין (הכנסת), קיבלה שבעים ושמונה קולות. שניים בלבד פחות מישי. "כל זה מלמד שבסופו של דבר, לא האהבה מאחורי הפרגוד לאלי ישי הייתה זו שהכריעה, אלא הדיל של דרעי", כך מקורבי דרעי.
לישי גרסה שונה. בסביבתו מצביעים על העובדה שאפילו שרי וח"כי יש עתיד תמכו באלי ישי, ומייחסים את התמיכה המפתיעה לפעילותו של שר החינוך פירון – שמנהל עם ישי מגעים שקטים. כך, ראינו את פירון נלחם השבוע, בוועדת השרים לחקיקה, על העברתו של 'חוק הרב עמאר', וזאת, לדברי פירון, למרות שהוא נמנע במוצהר מתמיכה בחוקים פרסונליים. שר החינוך העדיף להיעדר הצהרתית בשעת ההצבעה עצמה, אך מעשית, הותיר פתק בוועדה, כי במידה והכרעה תהא תלויה בקולו, הוא יצטרף לתומכים. פירון כידוע, הוא מגדולי תומכיו של הרב דוד סתיו, ולפיכך תמיכתו בחוק הרב עמאר ובבחירתו של אלי ישי, משלימות זו את זו, ועל כך, בהמשך.
המגעים נוהלו בין אטיאס לגפני וזאת משום שהתקשורת בין מכשירי הסלולרי של גפני ודרעי - לוקה לאחרונה בבעיות קליטה. אולי זה ישתנה אחרי שגפני יקרא את מה שדרעי מכריז כאן בקולו: "אני מוכן לומר בפה מלא שאני חייב לדגל התורה". לגזור ולשמור
אפילו ראשת מפלגת העבודה, יחימוביץ, עשתה נפשות עבור ישי, וזאת למרות שח"כ מיכאלי (לא אברהם. מרב), התמודדה מטעם מפלגתה על אותה משבצת. צריך כמובן לזכור, כי רק לפני שבועות ספורים, העניק אלי ישי למועמדה של יחימוביץ את ראשות ועדת הכלכלה. בכנסת, מסתבר, אין ועדות חינם.
המנצח השני, איציק כהן, אומנם נבחר במספר קולות קטן, יחסית לזה של ישי (שישים וארבעה), אך בחירתו הייתה הרבה יותר מפתיעה והרבה יותר משמעותית מבחינה הצהרתית. בעוד שבחירת אלי ישי, שנתמך על-ידי הקואליציה, הייתה צפויה, זו של איציק כהן, הייתה סנסציה רעננה. כהן גבר על הדיל בין העבודה לליכוד ביתנו, והדיח את נציג הקואליציה, ח"כ דודו רותם, שישב במליאה בפנים מכורכמות, כשל מפגין טורקי שחטף בזה הרגע גז מדמיע בפניו.
חברי קואליציה שנכנסים אל מאחורי הפרגוד ומצביעים על פי צו מצפונם – נקרעים בין יצר ליוצר. בית היוצר הפוליטי מחייב היצמדות לדיל שנכפה. היצר לעומת זאת, מוביל לכיוונים אחרים. מהבחינה הזאת, קריסתה של הקואליציה הטרייה בהצבעה החשאית היא נקודת חולשה שמשתלבת היטב בזעזועים שפקדו את הספינה הקואליציונית לאחרונה. הטביעה ממש לא נראית באופק, אבל הספינה מיטלטלת בין גל לגל.
אז נכון שאיציק כהן נחשב לאחד מהחברים האהודים בבניין מה שאי אפשר לומר על דודו רותם (לא בטוח, אגב, מי משני הצדדים אמור לחוש מוחמא מהעובדה). ובכל זאת, צריך לזכור שזהו אותו רותם שנבחר לאותה ועדה גם בקדנציה שעברה. מאז, מבנה אישיותו לא השתנה, או במילים אחרות: הוא לא נעשה פחות נחמד.
מתנת חינם
מי שייעשה הרבה פחות נחמד מעתה ואילך, הוא איווט ליברמן. חדור נקמה, הוא יחכה בפינה לתוקעי הסכין בגב מקורבו, וכדי לא לצאת פראייר, יתקע בתגובה כל דיל אפשרי. גם אנשי הימין שחשים אדוני הממשלה, עקבו אחר התוצאות בדאגה. רותם נחשב לנציג הימין המובהק ביותר בוועדה היוקרתית. עכשיו, כששמאלן מוצהר כמו איציק כהן - נציג היוזמה הערבית בש"ס - נכנס במקומו, מאבד הימין את זכות הווטו על בחירת שופטים, ומוצא עצמו בבדידות לא מזהירה בוועדה. ממש, הדרת ימניים.
מחייכים לא חסרו במליאה. בראש ובראשונה שני הנבחרים, אך לא פחות מהם – אריה דרעי. "אם גם דרעי היה מצביע לישי, היו לו שמונים ואחד קולות", אמר מי שאמר. דרעי נחשד בעבר במגוון רחב של עבירות, ויצא זכאי. אבל בסיפור הזה דומה שאי אפשר אפילו לחשוד בו שלא רצה בבחירתו של ישי, אם כי ייתכן שהיה מעדיף שהניצחון יהיה קצת פחות סוחף, קצת יותר צנוע. אך למה לדקדק בקטנות? בסביבתו של דרעי ספרו לא פחות משמונים וארבעה חברי-כנסת שדרעי שוחח איתם אישית ועודד אותם לבחור בישי. אשרי עין ראתה כל אלה (העין של ישי, אגב, לא זכתה לראות).
בסוף, ההישג נזקף למי שעומד בראש. עם אחד עשר מנדטים מהאופוזיציה, השתלטה ש"ס, בראשות דרעי, על חמישים אחוזים מנציגות הכנסת בוועדה למינוי שופטים ולבחירת דיינים. דרעי גם לא הצטער יותר מדי לנוכח העובדה שהניצחון בא על חשבון חברו הטוב, איווט ליברמן. מי שעוקב אחר השניים, מבחין שהחברות כבר לא הדוקה כשהייתה. בתקופה האחרונה, ידעו היחסים בין השניים בעיקר מורדות, כאשר דרעי סימן את איווט כמי שנוהג יותר מדי פעמים, בדרך 'לא חברית'. אז אם אפשר לגמול בניצחון מתוק, מה רע?
הקואליציה, אגב, יכולה לבוא בטענות רק לעצמה. איציק כהן הצוהל, הזכיר בציניות בתום ההצבעה שאת הפרחים עליו לשלוח לח"כ יריב לוין שהיה הראשון שהציע לו להתמודד במסגרת דיל עם הקואליציה. לוין שגה כשבמקום לחכות בסבלנות לתשובה, מיהר לשלוח שאלה זהה גם לשלי יחימוביץ' עם הצעה לדיל חלופי: רותם מטעם הקואליציה ובוז'י הרצוג מהעבודה.
זו הייתה שגיאה של לוין, ועל טעויות פוליטיות משלמים במזומן. מטבעו של דיל, שיש בו תן וקח – וכאן, כל מי שעיניו בראשו יכול היה להבין כי הסיכוי שחברי-הכנסת של העבודה יצביעו בעד רותם האולטרה-ימני כחבר הוועדה למינוי שופטים, דומה לסיכוי שגפני יצביע בעד הרב דוד סתיו כמועמד לרבנות הראשית.
אם בחלוקת קרדיטים עסקינן, אי אפשר לסיום שלא להזכיר את דגל התורה. גם כהן וגם ישי, צריכים לשלוח זר שושנים לחברי-הכנסת מקלב ואשר, וזה לא עניין של מה בכך, לומר תודת-חינם לליטאי. אחרי שהמגעים בין ש"ס ליהדות התורה, אותם ניהלו אריאל אטיאס ומשה גפני, לא הניבו תוצאה, נקטו אורי מקלב ויעקב אשר בצעד חד-צדדי, והסירו את מועמדותם בדקה התשעים, רגע לפני שפתקי ההצבעה של שניהם נערמים על המגש ומבלבלים את הבוחר.
הכוונה הראשונית הייתה להתמקח. יעקב אשר, העמיד עצמו להצבעה על חברות בוועדה לבחירת שופטים ואורי מקלב הודיע על התמודדותו בוועדה למינוי דיינים – כשהמטרה הייתה ויתור, הן של ש"ס והן של דגל, על אחת הוועדות ותמיכה הדדית בשני מועמדים יחידים, אחד של ש"ס ואחד של דגל התורה.
בסוף זה נגמר בהעדפה מתקנת של הספרדים. למקלב היו את כל הסיבות שבעולם ללכת עד הסוף, אבל האיש שוב הוכיח שהוא קרוץ מחומרים רכים וגמישים (במובן החיובי. רק חיובי), כשהחליט לוותר על התמודדותו לטובת תמיכה באלי ישי. מקלב ביקש לעזוב את חדר הסיעה כדי להספיק ולהודיע על החלטתו ליו"ר ועדת הכנסת, בטרם תחל ההצבעה, אבל ליצמן לא הרפה: "מה אלי ישי נתן לכם?", הוא שאל, ולא זכה לתשובה ברורה מח"כי דגל התורה.
את התשובה שליצמן לא קיבל ממקלב הוא עוד יקבל מישי. אפשר לנחש כבר מעכשיו כי החבר החרדי בוועדה למינוי דיינים, לא ייתן יד למימושה של דרישת ליצמן משכבר הימים: בחירתו של דיין חסידי נוסף.
אפרופו חובות: דרעי מוכן לחתום על צ'ק פתוח, ואולי האמירה הבאה שהוא משמיע תשפר את התקשורת בין מכשירי הסלולרי של גפני ודרעי - שלוקים לאחרונה בבעיות קליטה (מזל שאטיאס, היה השבוע בסביבה): "אומנם סיכמנו שנציג יהדות התורה יישב בוועדה לבחירת הרבנים הראשיים, אבל אני מוכן לומר בפה מלא שאחרי איך שהחבר'ה של דגל התנהגו השבוע, אני חייב לדגל התורה", כך דרעי. לגזור ולשמור.
על הניסים
"איך הרב מרגיש?", שאל נתניהו את דרעי, בשיחה טלפונית, עמוק לתוך הלילה שבין ראשון לשני. דרעי סיפר על הנפילה, על ההובלה המהירה לבית החולים, על הבדיקות המקיפות המתוכננות לבוקר המחרת בעצת הרופא האישי שטסמן – שביקש לנצל את אשפוזו של מרן לעריכת סדרת בדיקות. השיחה הסתיימה באיחולי החלמה. אם דרעי היה פחות מנומס, הוא היה מסביר לנתניהו שהרב מרגיש רע לאחרונה, גם בגללו.
לא רק ביחס לנתניהו – התהפכו תחושותיו של מרן הגר"ע יוסף מטוב לרע. גם כלפי הראשל"צ הגרש"מ עמאר, מנשבת בבית ברחוב הקבלן רוח רעה. בעיתונות חרדית מקובל לייחס כל דבר רע לסביבתו של אדם, ולא לאישיותו. אבל הביטויים שנשמעו השבוע ברחוב הקבלן חרגו מהמקובל. דיברו שם על הגלימה והמצנפת בכבודן ובעצמן. מחמת הזהירות בכבודם של תלמידי חכמים, נימנע מהבאת הביטויים הקשים במלוא חריפותם, למרות שנאמרו לציטוט ולייחוס.
תזכורת קצרה, עבור מי שהתנזר מתקשורת בתקופה האחרונה, או לחלופין, נחת זה הרגע מניו-יורק ונגזר גורלו לשבת במחלקת תיירים ולא ב'פירסט קלאס' כמו כל מיני מועמדים מובילים. הבחירות לרבנות הראשית, הפכו לניוז הכי חם בישראל. לשלושה מועמדים: הרב אריאל, הרב עמאר והרב סתיו, הודבקו שלוש הצעות חוק שונות. לבעיות הגיל של הרב אריאל שחצה את השבעים, המחוקק הישראלי לא מתכוון לתפור דיל, וזאת, בין השאר, אחרי שסיעת הבית היהודי, עשתה ככל אשר לא הורו לה רבניה בראשות הרב דרוקמן, והחליטה, אחרי הצבעה שתוצאותיה עלומות, לתמוך ברב סתיו כרב הראשי האשכנזי.
משלושה חוקים ומועמדים, נותרו בינתיים שניים. הרב עמאר, שזקוק לחקיקה מיוחדת שתאפשר לרב ראשי מכהן להתמודד לתקופת כהונה נוספת (להלן: "חוק הרב עמאר"), והרב דוד סתיו, משוהם (העיר) וצוהר (הארגון), שמועמדותו תהיה הרבה יותר בטוחה אם הצעת החוק להרחבת הגוף הבוחר בדמויות נשיות לרוב (להלן: "חוק שטרן"), תאושר בכנסת, לתפארת מדינת ישראל, או לגנותה. אחרי שראינו את ח"כ אלעזר שטרן, בלילה שבין שני לשלישי, עומד על דוכן הכנסת ומטריף את חברי הבית היהודי כשהוא גורם לנבחרת הטרייה, ח"כ שלי מועלם, להזיל דמעה ולא משמחה, כבר אי אפשר לדעת, מי נגד מי.
כך או כך, באביב הנוכחי, אסף סביבו הרב סתיו תומכים רבים, בעיקר במחנה החילוני והאולטרה דתי. מהרב שי פירון, עבור לאיווט ליברמן וציפי לבני וכלה בנפתלי בנט – כולם היו תומכיו. הרב סתיו התראיין השבוע וקידם את בחירתו בכל ערוצי הרדיו והטלוויזיה, צעד שכמותו לא ראינו מאף מועמד לרב-ראשי לפניו. דמותו ותדמיתו משתלבים עם ערכי 'הפוליטיקה החדשה', כפי שכיפת הסיכה, משתלבת עם ראשו של בנט החף משערות (סערות, דווקא יש לו מעל לראש, בלי הפסקה).
אג"ח בהכשר רבנות
עם כל הכבוד (יש ובמשורה), לרב דוד סתיו, הסיפור הגדול הוא זה של הרב הספרדי המכהן, הגרש"מ עמאר. מי שאמור להוות לכאורה את נציגה האותנטי של מפלגת האופוזיציה ש"ס, הפך לנתמך הגדול של הציונות הדתית. הניצנים נראו כבר במו"מ הקואליציוני. הנציגים החרדים הודרו מכל מגע, אבל 'חוק הרב עמאר', הוכלל אחר כבוד בהסכם הקואליציוני, לדרישת הבית היהודי. מצד הבית היהודי היה זה נתן נתנזון (נוס) שהכליל את הפסקה במסגרת ההסכם, אבל עזבו אתכם לרגע מהבית היהודי. הסיפור האמיתי, כאמור, הוא הרב עמאר והיאחזותו בגלגל, עד לרגע זה, ועד בכלל.
את העבודה הקשה עשה מקורבו ניסים אלקסלסי. הקילוגרמים שהוא השיל בתקופה האחרונה, לא גרמו להפחתה בכובד משקלו העסקני. אלקסלסי הצליח להכליל את 'חוק הרב עמאר' בהסכם הקואליציוני, ולאחר מכן, הביא להחתמתו האישית של מרן הגר"ע יוסף על תמיכה משולבת: ברב יעקב אריאל וברב שלמה עמאר. מרן חתם על נייר, שכל שניתן לעשות בו, זה לצור על פי צלוחית.
גם כשהתברר כי הדבר היחיד שנותר רלוונטי במכתב, זו חתימתו ייקרת הערך של מרן, אלקסלסי לא הפסיק 'לקסלס' את המערכת כולה. עובדה: אחרי כל המתואר לעיל, ח"כ מיכאלי מטעם ש"ס הניח בשבוע שעבר על שולחן הכנסת את הצעת 'חוק הרב עמאר'. אנשי דרעי מסבירים שזה היה סוג של תרגיל, על מנת להוכיח שאין להם עניין אישי נגד הראשון-לציון המכהן. אחרים בש"ס ששימשו בעבר בתפקידים בכירים מסבירים שאת התרגיל, עשה בכלל אלקסלסי הצעיר לדרעי.
"זה היה ביזיון", סיכם השבוע אטיאס והזכיר שהוא בכלל שהה בכנס באילת כשמרן הוחתם על מכתב התמיכה. אלקסלסי שומע ולא מתרגש: "מה שאומרים בש"ס לתקשורת ומה שנאמר לי בשיחות סגורות, אלו שני דברים שונים", הוא אומר, וטוען לפידבקים חיוביים שנלחשים באוזנו, ובאשר לביזיון: "הרי אף אחד לא ראה את המכתב של מרן. הוא שמור בכיסי. ביזיון, לא היה כאן".
אלקסלסי מצא עצמו במדרון חלקלק. מדיל עם הרב אריאל, שמוערך גם על-ידי מי שחלוק על השקפותיו, הוא הידרדר לדיל עם הרב סתיו, ששנוי במחלוקת גם על-ידי מי שמצדד בהשקפותיו. "בקצב הזה, עוד נגיע לדיל עם ראביי אורי רגב", אומרים בסביבתו של דרעי, בסוג של הפרזה. לכו תדעו.
בעיתונות חרדית מקובל לייחס כל דבר רע לסביבתו של אדם, ולא לאישיותו. אבל בבית ברחוב הקבלן דיברו השבוע על הגלימה והמצנפת בכבודן ובעצמן. מחמת הזהירות בכבודם של תלמידי חכמים, נימנע מהבאת הביטויים הקשים במלוא חריפותם, למרות שנאמרו לציטוט ולייחוס
הרב סתיו והרב עמאר, נפגשו בניו-יורק בשמחת בן הרב יאשיהו פינטו ונראו כמו זוג מאושר שהמריא לירח דבש בתפוח הגדול. אפילו אדוארדו אלשטיין ונוחי דנקנר, שהגיעו גם הם לחסות תחת כנפי הרב פינטו ולחתום על הצלת איי.די.בי. לא נראו כל כך מחוברים. אז אולי כדאי שעל אגרות החוב, יחתמו בכלל הרבנים הראשיים. מהלך של אג"ח בהכשר הרבנות, עשוי לחזק את תחושות האשליה של הנושים.
בסביבתו של הרב עמאר טוענים שהכל אישי: "הרי האלטרנטיבה הינה בחירה של שני רבנים ציוניים-דתיים. אז למה לא לתמוך בחוק הרב עמאר ולהציל את מה שאפשר? חוץ מזה, אחרי שהחוק יעבור, הכל פתוח. כל רב אשכנזי יוכל להתמודד, כולל הרב מצגר" (אפרופו הרב מצגר, בכיר בש"ס מעריך שלמרות הצהרותיו הפומביות, אם 'חוק הרב עמאר' יעבור – גם הרב מצגר ירוץ). העניין הוא, שגם אנשי הבית היהודי לא פראיירים ונכון לכתיבת השורות הם דורשים לקבל הצהרה בקולו של הרב עמאר על תמיכתו ברב דוד סתיו, בטרם שיסייעו בהעברת חוק הרב עמאר.
בסביבת הרב עמאר, מחלקים את צמרת ש"ס לשלושה – כאילו השלישייה עודה בתוקפה. את ישי הם מציבים במשבצת של הטובים (או הרעים, תלוי בעיני המתבונן), כמי שמסייע בכל דרך לבחירתו של הרב עמאר (ישי בתגובה: "אני תומך ברב עמאר, אבל מתנגד לכל דיל עם הרב סתיו". רשמנו לפנינו). אריאל אטיאס מסווג כמי שמצהיר על התנגדות, מטעמים טקטיים, אך תומך מאחורי הקלעים, משיקולים אסטרטגיים (גם אטיאס, בתגובה, מכחיש. והקורא הנבון ייבחר בגרסה הנראית לו).
מי שאין כל ספק בעמדתו הוא יו"ר ש"ס אריה דרעי, שמשמיע אמירות קשות נגד החבירה לרב דוד סתיו, ואף שקל השבוע לצאת בהצהרה פומבית על התנגדות ש"ס לחוק הרב עמאר. בסביבתו של הרב עמאר טוענים לשיקולים זרים של העדפת מועמדים אחרים, בעלי זיקה משפחתית. מובן שההאשמה מקבלת גוון מיוחד כשהיא נשמעת ממי ששמו את עניין הבחירה האישית, במוקד מעייניהם ומאווייהם.
נכון לכתיבת השורות, בבית היהודי נשמעים קולות של התנגדות ל'חוק שטרן'. מדוע ולמה? אל תקנו את מופע ההיעלבות האישי של ח"כי הבית היהודי משטרן, כי זו ממש לא הסיבה. הרהורי הכפירה של בנט בכדאיות החוק, החלו עוד לפני ליל הבלהות במליאה. זה קרה, כאשר ישיבה משותפת עם נציגי רה"מ התפוצצה, משום שאנשי בנט הבינו עד כמה נתניהו עיקש בסירובו לתאם עימם את שמות המועמדות שתצורפנה לגוף הבוחר מטעם ראש-הממשלה. במקביל, ערר של מפלגת התנועה אמור להביא את 'חוק הרב עמאר' לדיון מחודש בממשלה. מי שרוצה עוד הוכחה לזהות הנפשות הפועלות, יכול לשאוב זאת מהעובדה שבלשכת דרעי ידעו על מהלך הטרפוד של 'התנועה' – ארבע שעות לפני שפורסם, ושחררו אמירה מקדימה, די מדהימה: "הרב עמאר לא יהיה רב ראשי".
המשחק התחיל אבל חוקיו עדיין לא נקבעו וגם הרכב השופטים לוט בערפל. אנו מצויים בעיצומה של הארכה, וכבר מדברים על הארכה נוספת לקראת תום המועד, בעוד חמישה שבועות. בסוף זה ייגמר בפנדלים.