אז מה נסגר עם החרד"קים?

ומצד שני, הצבא הפך להיות כ'סדין אדום' בפני הציבור החרדי בכללו, ולא כבעבר שהיה עד כדי כך וככזה רק בעיני הסיקריקים, וכל זאת מפני שהישיבות הקדושות מהוות עבור הציבור החרדי, כ'קודש הקודשים' ממש, שבבית המקדש - לא מעט שלנו.

אין לי כל ספק, כי אותם חיילים חרדיים שמצאו עצמם ונמצאים במסגרות הצבאיות, לא אמורים ולא מגיע להם לחטוף את הגידופים והנאצות, בטח שלא ביטויים בעלי אופי אלים - ושלא לדבר על אלימות פיזית של ממש.

אלא שהפתגם הידוע האומר 'במלחמה כמו במלחמה', ובמלחמה הרי תמיד ישנם עוולות, ובמלחמה תמיד ישנם אזרחים תמימים חפים מכל פשע שמשלמים מחיר.

כי אילו במלחמה היו משלמים את המחיר, רק אלו 'הרעים', הרי שמלחמה בכללה הייתה דבר חיובי וטוב. המציאות היא כי במלחמה לא תמיד החיצים מגיעים ליעדם, ולעיתים הם אפילו נשלחים ליעדים תמימים, כדי ליצור אווירה ומצב - אלו הן עובדות, גם אם הם לא נוחות ונעימות.

המטרה מקדשת את האמצעים

הרצון הוא, ליצור אפקט שיגרום לצד שמנגד להבין שהוא טעה בעצם פתיחת המלחמה כנגדו.

הנה למשל, הירייה שנורתה לליבו של הציבור החרדי, על ידי ראש חטיבת התכנון של צה"ל, תא"ל גדי אגמון - במקרה או שלא, הוא ידיד אישי שלי, מאז תקופת שירותנו בצה"ל. גם הייתה לי את הזכות לחתן אותו במסגרת השירות הצבאי.

אגמון השווה את האמרות שנאמרות כנגד החרד"קים לאלו שנכתבו כנגד העם היהודי באשר הוא, על ידי ה'דה שטרימר' - בתקופת הנאצים ימ"ש.

האם תא"ל אגמון, התכוון באמת להשוות אותנו או את חלקנו לנאצים? בוודאי שלא. אלא מה, הוא הצליח לזעזע אותנו מעצם ההשוואה.

אז מה, לו מותר ולנו אסור?