48 שעות בלבד אחרי שנהרות אדם הציפו את ירושלים הבירה, במעמד פרידה כפי שלא ראתה ארץ ישראל מימיה, בתקשורת החילונית, התעוררו בבעתה, קצת באיחור - יש לציין, נוכח "פסטיבל המרן", כפי שהם ביקשו לכנות את זה.
אחרי שהתקשורת הכללית התייצבה כולה הלומת תדהמה והפתעה מאחורי מסע הלווייתו של מרן רבינו מאור ישראל הרב עובדיה זצוק"ל, כשהיא עשתה זאת בעל כורחה - בבחינת "מלאך רע יענה אמן", היא ניסתה יומיים לאחר מכן, למזער ולגמד כמי שכפאו שד, את ממדי האירוע שלא נראה עוד כמוהו בתולדות המדינה. אך זה היה מאוחר מדי.
קולות זרים החלו לספור את המספרים, מתמטיקאים מהעולם החיצון פצחו בזמירות מלווים בצלילים של חרטה, שמא הפריזו יתר על המידה בכוחה של התורה - בעוצמתה של הלוויית המיליון.
הם קלטו לפתע שבעל כורחם, נסחפו אחר גלי ים האדם שביכו את אובדן אור התורה במלוא הדרתה, ולא הצליחו לעכל כיצד נתנו הם במו ידיהם יד ורגל לעם החרד לדבר ה', או כפי שהם מכנים אותו - "ישראל השנייה", לגרור את מיקרופוניהם אחר הרבבות שמיררו בבכי על אדם שבעיניהם בעצם מילא כאן את חובותיו למעלה מ-90 שנות חיים. אולם, גם הם לא יכלו להתעלם מהופעת הפרידה בסדר גודל שכזה, על אף הניסיון המאוחר מדי, להתכחש למציאות.
בניסיון המאוחר והנואש שלהם להקטין את גודל המאורע ההיסטורי הזה, חבוי "חוסר האונים" של התקשורת החילונית להתמודד מול "האמת". אותה האמת שהיממה אותם והכתה בהם הלם ותדהמה - כי אכן מרביתו של העם היושב בציון רוכש כבוד לתורת ישראל.
אותה האמת שחשפה וסנוורה את עיניהם המשתאות, וגילתה להם כי בעוד שאת תיאודור הרצל, בן גוריון, שושנה דמארי או זאב ז'בוטינסקי, בקושי יש מי שזוכר, הערכת המשטרה ביום ראשון השבוע, עוד בטרם התקיימה העצרת לזכרו של מרן, כבר דיברה על מאות אלפי משתתפים. וזאת, ימים ספורים בלבד אחרי שקרוב למיליון איש, אנשים, נשים וטף, מילאו את סמטאותיה הצרות של ירושלים, כדי לחלוק כבוד אחרון למנהיגם הרוחני, מי שהיה כמו אבא ומשענת לכל מאות האלפים הללו באופן אישי.
להיות עם תורה בארצנו
אחת ממטרות מייסדי המדינה והוגי הממסד הציוני בכול הקשור לעיצובו מחדש של הלאום, הייתה יצירת "יהודי חדש" בארצנו, כזה שישקף בתכונותיו את היפוכו של "היהודי הגלותי" - השומר אמונים למקורות וערכים ובז לתרבות המערב הריקה מכל תוכן. את ההמנון שלאורו הם ייחלו להקים את מדינת היהודים על אדמת האבות, אברהם יצחק ויעקב, הם פתחו ב"להיות עם חופשי בארצנו". אולם בימים האחרונים יכולנו לחוש במייסדי המהפכה החילונית מתהפכים בקברם, פעם אחת מול 850,000 האנשים שגדשו את רחובות עיר הבירה וביכו את האובדן התורני ועמוד ההוראה ופעם שנייה רק ימים בודדים לאחר מכן שוב בעצרת הענק לזכרו של מרן שר התורה זצוק"ל. אמש בשעות שירושלים נתנה את קולה בתום השבעה להסתלקותו של גדול הדור, ראשיה כבר לא נחו על משכבם כלל ועיקר.
בניגוד לפתגם המפורסם שנוהג העולם לומר: "מיליארדי סינים אינם טועים"... מאות האלפים שליוו את מיטתו של מרן פוסק הדור והדרו, לא עשו זאת כדי להוכיח משהו, או כדי לאמת קלישאה נבובה כזו או אחרת. לרבבות היהודים שהשתתפו בהלוויית המנהיג היקר ללבם, הייתה שאיפה אחת ויחידה: הם התאמצו להגיע מכל קצווי הארץ, אך ורק כדי לזכות בעוד כמה רגעים אחרונים של קירבה לטהור מקדושים, משום שנלקחה מהם המשענת התומכת - זו הנותנת חיים כמו מים קרים לנפש עייפה.
לעומת "היהודי הישראלי החדש" - זה שצעיריו היום כמעט ולא יודעים לדקלם מי בכלל היה אחד העם או חיים ויצמן למשל - האבות המייסדים של הציונות. "היהודים הגלותיים" שומרי הגחלת, שהשתתפו במסע ההלוויה הרבתי ובעצרת הזיכרון, הבינו היטב את גודל האובדן, שנעזבו מאחור להתמודד בכוחות עצמם מול שוחרי טרף כדוגמת שר האוצר לפיד, המאיימים על שלומם, מבלי שיעמוד לצדם שומר נחוש, שר צבא ה' שיילחם עבורם ויגן על כבודם.
עם זאת, הייתה הופעת הפרידה המכובדת הזו, כעדות אילמת לגדלותו הכבירה של רבן של ישראל ומנהיג הדור שקיבץ ואיחד אליו גם בשעתו האחרונה עלי אדמות, רבבות יהודים מכל גווני הקשת. היו שם, בני עדות המזרח מול אשכנזים, חסידים עם ליטאים, דתיים בצוותא עם חילונים ושומרי מסורת.
כולם כגוש אחד הפנימו את גודל האבידה של מי שהיה גם פוסק הלכה אדיר ולוחם מלחמתה של תורה בעוז וללא חת ומורא, ובד בבד גם אבא רחום, ענוותן, צנוע ואוהב ישראל עצום שאין שני לו.
מנהיג אבהי שייזכר עוד אלפי שנים
באופן אישי, נפלה בחלקי הזכות הגדולה לבקר יחד עם עמיתיי צוות עיתון "יום ליום", לפני כחצי שנה, בבית מרן גאון הגאונים זצוק"ל. היו אלו רגעים עילאיים בהם זכיתי להיות בד' אמותיו של פוסק ההלכה ולחוש מקרוב ממש בגדלותו האדירה של גדול הדור, שכגודל ערכו כך הייתה עוצמת פשטותו. לעולם ייחרט בזיכרוני כיצד ישב עמנו מרן, וגולל בפנינו ברוך אבהי ומתיקות בלתי תסולא בפז, את סיפור יציאת מצרים ועשר המכות, כשהוא תיבל בדבריו את חוש ההומור הייחודי שהייתה לו, כאילו היה אבא שמספר לילד סיפור לפני השינה. קפאתי על מקומי כלא מאמין, איך זה שגאון בקנה מידה שכזה, השולט בכל אוצרות התורה והדעת וכל רז לא אניס ליה, יורד בפשטות שכזו ומדבר אלינו בשפת העם - כמספר סיפור אגדה.
כזה היה מרן זצוק"ל: מחד, מנהיג עוצמתי תקיף וקובע סדרי עולם, ומאידך היה אב רחמן, שליטף את נפשות כולנו, והעניק צ'פחות של חיבה לכל יהודי שנכנס להתברך על ידו. כל מדוכדך יצא ממנו בפנים מאירות ושוחקות.
לא היה זה עוד איזה זמר עברי פרי התרבות המערבית שחלף עם הרוח, או ראש ממשלה שנשכח מהתודעה, אלא "אבא" רוחני, מורה דרך הישר ומשענתם האישי של ישראל, שבניגוד לגדולי האומה החילונית המעלים אבק על אנדרטאותיהם, שמו של מרן הרב עובדיה זצוק"ל ייזכר ויעלה בבית המדרש היהודי בעוד 200 וגם אלף שנים מהיום.
על זה דווה ליבנו... על אלה חשכו עינינו....
על המנהיג האבהי הדגול הלזה מיררו מאות אלפים בבכי.
על עמוד ההוראה, המשענת והמגן של עם התורה שעזב אותנו לאנחות!
הכותב הנו כתב בכיר בעיתון "יום ליום"