אחיי, מתנדבי השירות האזרחי החרדים. ממש אסור, ולא היה צורך לעלוב בשר אורי אורבך. כשם שלא היה מקום, ממש לא היה מקום להכיר "טובה" לאנשים דוגמתו, כביכול "הלכו על גחונם" (כך במקור, בכתבי חבריי הצדקניים), למענכם.
הוא וחבריו להנהגה הפוליטית, בעלי רזומה "מפואר" בעליל של הרס וחורבן, ואני לא מגזים, של כל דבר שאולי נדמה שהיהדות, ועל אחת כמה וכמה החרדים, ייצאו נשכרים הימנו.
הדגשתי, ההנהגה ה"פוליטית", כי הציבור הדתי לאומי ברובו, ציבור יקר ואוהב תורה, אף הוא מאס בהם, וגם עולם הישיבות הציוני כבר לקה ושילם דיו.
הם פועלים בגלוי להרוס (כן, להרוס, ולא מדובר בסופרלטיבים) את עולם התורה, וכששולחים לנו כמה פירורים עלובים, הם נעלבים עד עמקי נשמתם מדוע איננו מודים להם.
משל למה הדבר דומה: אדם נפל לבור תחתיות, ונשברו עצמותיו. בא איש יקר, העלהו מן הבור במאמצים עילאיים, חבש את פצעיו, טיפל בו במסירות מופלאה, ולא מש ממיטתו. שעה שבא הפצוע להודות לו. עצר בעדו המציל המופלא: במטותא, אין לך על מה להודות לי. החולה התעקש, סבור היה שהוא דוחה אותו באדיבות או מענווה יתירה. עד שהוצרך ה"מציל" להודות: אני הוא שכריתי במו ידיי את הבור.
עוד מימיו כליצן שכיר בגל"צ, ביטא אורבך לא אחת זלזול בציבור החרדי ובמנהיגיו, כולל מנהיגיו הרוחניים, שקטנם עבה ממתניו.
אנשים שהביטוי: "הני רבנן מאי אהנו לן?!" שגור על שפתותיהם דבר יום ביומו, נעשו לפתע יקירי המגזר, הו. ליבם ממש ניתר מרוב דאגה אלינו.
כן, עכשיו יטיפו לי מוסר צדקני. תרגיעו. עם כל הענווה הנדרשת, אני מכיר היטב את דברי חז"ל בעניין. קראתי גם בתהילים "משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט, תכלית שנאה שנאתים לאוייבים היו לי".
אז שוב, ודאי שאיני מסכים עם דרך העלבונות, ולדעתי טוב הייתם עושים לו קמתם ועזבתם את האולם כאות מחאה. אך זאת עלינו לזכור: כשיורקים עלינו, לא נאמר: גשם נדבות הוא.
הרב ראובן זכאים, הינו רב ומורה הוראה, עוסק בהסברה יהודית- חרדית, ומרצה בכיר בערוץ "הידברות".