המדינה מפרה בשיטתיות פסקי דין של בג"ץ. כאשר מדובר בהפרת פסקי דין המגנים על זכויות פליטים, פלשתינים, עקורי איקרית וברעם ותושבי שדרות, היועץ המשפטי לממשלה ובג"ץ מועלים בתפקידם ומחשים. בין הזמנים המדינה גירשה שמונה עשר פליטים אל סכנת מוות בעינויים, ובג"ץ לא דרש ולא חקר בעניין.
מגורשי איקרית וברעם מחכים כבר יותר משישים שנה לקיום פסק הדין של בג"ץ. אלא שבמקום שבג"ץ יוציא צו ביזיון בית המשפט נגד המדינה, הוא הלבין את ההפרה ופסק, כי התחייבות המדינה כלפי המגורשים היא "חוב של כבוד". לאמור, בג"ץ הוריד את חובת המדינה כלפיהם מחובה משפטית לחוב של כבוד.
אלא שגבול ההשלמה של בג"ץ עם הפרת פסיקותיו בידי השלטון נמתח, כאשר אנו מגיעים אל חרדים. גירוש פליטים אל עינויים, ניחא. רק שלא יפטרו אנשים מגיוס לצבא. כך בג"ץ פסק לאחרונה, כי על המדינה להקפיא העברת כספים לישיבות עבור שנתונים חדשים. כך גם בפרשת עמנואל: בג"ץ הורה על מעצר האבות, שבכלל לא היו צד לעתירה; מי שלא הפרו את הפסיקה, אלא רק התחכמו לה.
בשתי הפסיקות הללו בג"ץ נהג בניגוד לחוק, תוך שבא להלבין את עוולות הציבור הציוני על ידי הכאה על חזה החרדים. בפרשת עמנואל אי-אפשר היה מבחינה חוקית להוציא צו מעצר נגד ההורים, שכן אלו כאמור לא היו צד לעתירה. כך גם בפרשה האחרונה: מניין הייתה סמכות בג"ץ לפסוק על הפסקת התקצוב? באיזה חוק בג"ץ נתלה?
זאת ועוד, בטרם הוציאו את הצו נגד העברות הכספים, בג"ץ אפילו לא פסק, שהחלטת דחיית השירות היא בלתי חוקית. חלף זאת, הוא הסתפק בלומר על החלטות שר הביטחון: "שאלת הסמכות לגביהן מוטלת בספק". לו בג"ץ היה קובע, שהחלטה כזו היא בלתי חוקית, הרי שקביעתו היתה יכולה להיות מועמדת לביקורת. יתר על כן, אם ההחלטה היא בלתי חוקית, הרי שבג"ץ היה צריך גם להורות על המשתמע ממנה: זכותם של תלמידי הישיבות ללכת לעבוד, לטייל ולעשות כל אשר ליבם חפץ. אין הם חייבים עוד לשהות בדל"ת אמות הישיבה כדי להמשיך לקבל את דחיית השירות. אותם אנשים מהלכים בין שמיים לארץ מבחינה משפטית, והם אינם יודעים, אם מבחינה חוקית מותר להם לעבוד. כעת, החלטת שר הביטחון לדחות שירותו של בחור הישיבה היא מספיק בלתי חוקית כדי למנוע תקצובו של אותו אברך, אך גם מספיק חוקית כדי להציב בפניו סיכון משפטי, אם יעז לעבוד.
אגב, לו בג"ץ היה נוקט בפתרון צו ביניים המתיר לחרדים לעבוד, במקום להקפיא הכספים, הרי שחברי הכנסת היו נמרצים לחוקק חוק חדש. כך כדי להותיר את אקדח הגיוס כצמוד לרקת האברך, לבל יבחר לממש את חייו בדרך שלישית.
ההחלטה של בג"ץ, שלפיה הספק בחוקיות החלטת שר הביטחון מספיק כדי למנוע תקצוב עוד בטרם הכרעה, צורמת במיוחד לאור החלטת בג"ץ בעניין חוק כליאת הפליטים החדש: בג"ץ סירב להוציא צו ביניים, שיורה למדינה לא להמשיך בכליאת הפליטים במחנותיהם עד הכרעה. שימו לב לעולם הערכים של בג"ץ: את הטעות האפשרית של כליאת אנשים על בסיס חוק, שיתגלה כבלתי חוקתי, אין מספיק חשוב למנוע באמצעות צו ביניים. אך את הטעות של תקצוב בן ישיבה על בסיס החלטה של שר הביטחון, שאולי תתגלה כבלתי חוקית, כן חשוב למנוע. זאת אפילו שהטעות של כליאה בלתי חוקתית מובילה לנזקים בלתי הפיכים: המדינה סוחטת את הפליטים לחתום על גירוש מרצון למקום סכנה באיומי אותה כליאה.
מבחינת בג"ץ טעות של דיני נפשות פחות חמורה מטעות של דיני ממונות. בג"ץ הופך את ממון המדינה לחשוב מחיי הפליטים וחירותם. כך בהחלטה המהותית וכך בהחלטה על מספר השופטים שיכריעו: בעוד בפרשת בני הישיבות תשעה שופטים הכריעו בעניין צו הביניים, הרי שבעניין הפליטים הסתפקו בשופט אחד, ניל הנדל. הנדל, שרץ לעליון על טיקט שופט דתי, איש משפט עברי, התעלם גם מהוראת פרקי אבות: "אַל תְּהִי דָן יְחִידִי, שֶׁאֵין דָּן יְחִידִי אֶלָּא אֶחָד."
בפרשת עמנואל כמו גם בפרשת בני ישיבות בג"ץ קנה לעצמו הזדמנות להלבין אותו ואת הציבור הציוני-הגמוני שאותו הוא מייצג. בפרשת בני הישיבות בג"ץ מצייר עצמו כמכפיף הצבא לעקרונות של שוויון. כביכול, הדגל של הליברליזם והחברה האזרחית הוא לכפות על אנשים להתגייס לצבא, המטיל שלטון דיקטטורי גזעני ממושך על הפלשתינים. בפרשת עמנואל בג"ץ בא לצייר עצמו קבל עם ועולם, כמי שמעמיד פסק דין בראון משלו (פסק הדין שאסר על ההפרדה הגזעית בין תלמידים לבנים לשחורים בחינוך הציבורי בארה"ב); וזאת בה בעת שמערכת המשפט אינו נוקפת אצבע כדי למנוע את הסגרגציה הגזעית בין יהודים חילונים לבין ערבים במערכת החינוך. אלמלא הגזענות המכוערת בעמנואל הייתה קיימת, בג"ץ היה צריך להמציא אותה.