תהיו חרדים ותשתקו / דעה

אלא שרק שמעתי שהוא אומר "צריך להרוג", אמרתי לו שכשהורגים יש גם הרוגים. ומכיוון שאנחנו, כציבור חרדי, לא יוצאים למלחמה ולא שולחים בנינו למלחמה, יש בעיה מוסרית לא קטנה בעניין זה. לכל הפחות, בעיה.

לכתבה הראשונה בסדרה: צריך להיכנע לחמאס עכשיו.

כלומר, גם אם נסכים, לשיטתו, שצריך להרוג, וזה חסכוני – לפי דבריו, במשאבים כספיים – הרי שכדי להרוג צריך להיכנס לתוככי עזה, ולהיות נכונים חלילה למספר רב של קורבנות. תשובתו הייתה, שגם אצל החילונים, רק עשרה אחוז הם קרביים. העדפתי שלא להתייחס לטיעון המקומם הזה, גם לדידו של כל חרדי, בשעה שעשרות אלפי חיילים, חילונים ודתיים, נלחמים בעזה. רק עניתי שוב, אנחנו לא משרתים כלל, וממילא, גם לא נהרגים.

תשובתו הייתה, שתשעים וחמישה אחוז מהחרדים הם ימניים. עניתי לו, לא תשעים וחמישה, אלא תשעים ושמונה. ואז שלח אלי מבט מנוכר ובטון מתריס שאל אותי: אתה שמאלן? מלמלתי משהו על כך שאני מעדיף לא להגדיר בניסוחים מסוג זה, שיש בהם כדי להטעות. למעשה העדפתי שלא לענות. סיימנו את השיחה, ונפרדנו לדרכינו.

שיחה זו, היא שהביאה אותי לכתוב שורות אלה. די היה להפסיק כתיבתי כאן, ולהניח לשיפוטו של הקורא את השאלות המוסריות העולות מהשיחה.

אלא שלו הייתה השיחה נמשכת, הייתי מוסיף ואומר לו: האם זה מוסרי לשלוח אנשים אחרים להיהרג למען אינטרסים שלך, בשעה שאתה ובניך מוגנים מכל סכנה? ברור לי לחלוטין, שאם היית בסיכון חיים, או אחד מבניך, או שניים מהם, היה סיכוי גדול שהיית משנה לחלוטין את עקרונותיך הנלבבים. היית אז אומר לעצמך שדמך שלך, ושל בניך, לא שווה מאה אלף הרוגים בעזה.

תחשוב על כך. לאחר מחשבה זו, היית ודאי אומר, אה, עדיפה הפסקת אש, או משהו כזה, נניח מאזן הרתעה כשלהו, על פני הרג המונים, ועל פני האפשרות שאתה או בניך תהרגו.

אם גם אז היית נחוש ללכת להלחם בעצמך, אתה ובניך, והיית נוהג כך ממש בפועל, למען ערכיך המפוקפקים (שכוללים איזו אמירה על שקילות חיי אדם, באשר הם, לרווח כספי), הייתי אולי מתייחס לעמדתך כבעלת ערך.

אלא שלעת זו, בהתחשב במבחן המוסרי ששטחתי בפניך, אני חושב שתשעים וחמישה אחוז מהציבור החרדי היו מפסיקים להיות ימניים. ושאלתך הנוקבת אלי – האם אתה שמאלן – הייתה נשארת אז תלויה, ומרחפת לה בחלל האוויר, כי היית נשאר החרדי הימני היחיד.