הבחירות לרבנות העיר ירושלים הוכיחו, את מה שהיה ברור לאור הנסיבות - עדיף שירושלים תישאר ללא רבנים.
כלי התקשורת ראיינו בעיקר את ברקת, ראש העיר. ציינו גם את דרעי. לא יאומן. בחירות לרבנים הראשיים של ירושלים התנהלו כחצר ביזנטית של פוליטיקאים ועסקנים דלוחים. איך יעלה על הדעת שרבנים ראשיים, לעיר החשובה בעולם, ייבחרו כך? אפילו בחירות לרבני עיר נידחת בחוץ לארץ, היו מכובדות בהרבה. אני בעצמי מכיר.
במהלך הבחירות, כל מה ששמענו הוא: ברקת אמר כך. בנט חושב אחרת. דרעי מסוכסך עם ישי. העוזר של הרב אמר לאיש הפירסום של הרב האחר. בן דהאן מכחיש. כתב החדשות הוטעה. זה פשוט נשמע ונראה כמו בחירות של פקידים לא בכירים להסתדרות או לסניף המפלגה.
בושה לרבנות, לתושבי ירושלים, לאינטליגנציה וליהדות.
בתוקף אופיין של הבחירות, ומבלי לפגוע בכבודם של הרבנים, איש כפי מעלתו, הם נאלצו לנהוג כפוליטיקאים, פריימריסטים ואנשי תקשורת ויחסי ציבור - רק לא כרבנים. פעם היה צריך להתחנן בפני הרב כדי שיגיש את מועמדותו.
העסקנים החרדים נכשלו. כרגיל, חיכו לרגע האחרון ללא מחשבה וללא הכנה מוקדמת. מסתבר שהבג"ץ אינו תחליף לרשלנות עסקנית. הרב אלישיב החשיב את הצורך להשקיע בבחירות לרבנות כי היה סבור שיש לה השפעה בתחומי הכשרות, המקוואות, הנישואין, העירובין וכן כגורם מייצג שמשפיע על הלך הרוחות גם בתחום הפסיקה והעמדת הדת על תילה.
מלבד הרשלנות, ההפסד של החרדים נבע משתי סיבות: שיטת הבחירות המבישה, לפיה גבאי בתי כנסת ונציגי ראש העיר בוחרים רבנים. וכן מתוך כך שלא הבינו שירושלים ראויה שרבניה יהיו 'גדולים' במלוא מובן המילה. ישנם כאלה.
ש"ס שבה והוכיחה שהיא בכלל אינה מפלגה חרדית. כרגיל, השיקולים שהנחו אותה היו שיקולים אינטרסנטים צרים. אופק החזון הרבני של ראשיה הפוליטיים נע בין הדאגה שהרב עמר יקים מפלגה משלו, לבין הסכסוך בין דרעי וישי. מנהיגיה החרדים של ש"ס, החרדים היחידים שם, מועצת חכמי התורה, נאלצו להתחשב באופייה הלא חרדי של מפלגתם.
אין מקום בעולם שגבאי בית כנסת, קונייקטורים פוליטיים, בוחרים רב ראשי. אין מקום בעולם שבו ראש העיר קובע מי יהיו רבניה הראשיים של עירו. אין מקום בעולם שאת העניין המרכזי בבחירות תופסת השיחה של דרעי והרב עמר. אלו שיטות עותומאניות שמתאימות לבחירת דובר העיריה. פשוט בושה. האם להבדיל, את הקרדינל של פריז היה בוחר הדובר של המפלגה הליברלית, או סגן ראש העיר?
ועוד דבר. להקפיץ מועמד מחוץ לעיר, מספר ימים לפני הבחירות, גם בהתחשב בכך שהוא ראוי, זה דבר שלא מתקבל על הלב. הדעת אינה סובלת זאת. יש מושג של דבר שאינו מתיישב על הנפש. כך לא נוהגים בציבור של מאות אלפים חרדים, דתיים ושומרי מסורת. יש עניין של כבוד הבריות והתורה.
האם אין בירושלים על מאות חכמיה מועמד שיכול להתאים לתפקיד? את הרב משש הביאו ממרוקו כי הוא היה 'גדול'. אם היו מביאים את רבי משה פיינשטיין מארצות הברית, זה היה מתקבל. מה עשו? העמידו את גדולי הדור, האשכנזים והספרדים, עם הגב אל הקיר. כי בעצם אלו היו בחירות של גבאי בתי כנסת, דוברים, יועצים ויחצני"ם.
את הרבנים היו צריכים לבחור על ידי גוף של לפחות מאה איש, המורכב מגדולי הרבנים, הדיינים ואישי ציבורי ניטראליים לחלוטין. גוף החף, עד כמה שאפשר, מכל נטייה פוליטית. גם החילונים בעיר יודעים באינסטינקט שלהם להבחין מיהו 'גדול' ומהן בחירות מכובדות וראויות.
מבחינה חרדית, התוצאה לא הכזיבה את הדרך. החרדים היו בודאי מעדיפים שהעיר תישאר במתכונת הקודמת - ירושלים ללא רבנים, עם רב פוסק. יכול להיות רק גרוע יותר. שום דבר טוב לא יכול לצמוח מראש עיר שבוחר רבנים יחד עם פוליטיקאים ודוברים.