'וכשהגיע למקום תפילין' / קינה

טֵבַח בבית הכנסת בירושלים

יושבי בית המדרש,
משכימי קום.
עוסקים בתורה,
בכל מאודם,
ולפתע נגדעה עלייתם,
וב'אחד' יצאה נפשם.

פְּקִידִים נֶהֶרְגוּ מֵאַחֲרֵי שֶׁבֶת בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת.
מְלֵאֵי מִצְוֹת כְּרִמּוֹן וּכְזָוִיּוֹת

בית המדרש, עשוי ככברה,
מקום עמלות, בתורה ובסברה,
ארון הקודש, הגמרא והבימה,
נהפכו למזבח, איום ונורא.

חַנּוּן הַבִּיטָה מִמְּרוֹמִים.
תִּשְׁפֹּכֶת דַּם הַצַּדִּיקִים וְתַמְצִית דָּמִים.
תִּרְאֶה בְּפַרְגּוֹדָךְ וְהַעֲבֵר כְּתָמִים.
אֵ-ל מֶלֶךְ יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רַחֲמִים:

שעות חלפו, בית המדרש מתמלא.
לומדים ועוסקים, מקיימים עולם מלא.
אך מקומם נפקד, לעולם לא יתמלא
של מקדשי השם, הקדושים האלה.

נקיים אנו עולמם,
נבנה עולמינו לאורם,
ננצל קיומנו בעולמינו,
לקדש עצמינו בחיינו.