טֵבַח בבית הכנסת בירושלים
מנין יראים ושלמים,
מקבלים על עצמם עול מלכות שמים.
רגעים ספורים חולפים,
ולקיים 'בכל נפשך' זוכים.
עטופים בטלית, עטורים בתפילין,
נשמתם עולה לגנזי מרומים.
עומדים בתפילה לפני אלוקַם,
שופכים שיח צקון לבם,
ולפתע חרב באתה נפשם,
ותפלתם על שפתַם.
צדיקים מתגוללים, עת יצאה נפשם,
טליתם ספוגה, בדם נשמתם.
עם תפילין בראשם, ובזרועם,
הולכים לעולמם, ונקברים עמם.
וּכְשֶׁהִגִּיעַ לִמְקוֹם תְּפִלִּין,
צָרַח בְּקוֹל מַר לְיוֹצֵר נִשְׁמָתוֹ:
שַׂרְפֵי מַעְלָה צָעֲקוּ בְמָרָה.
זוּ תוֹרָה וְזוּ שְׂכָרָהּ.
עוֹטֶה כַּשַּׂלְמָה אוֹרָה.
אוֹיֵב מְנָאֵץ שִׁמְךָ הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא.
עָנְתָה בַּת קוֹל מִשָּׁמַיִם,
גְּזֵרָה הִיא מִלְּפָנַי קַבְּלוּהָ מְשַׁעְשְׁעֵי דַּת יוֹמָיִם.
יושבי בית המדרש,
משכימי קום.
עוסקים בתורה,
בכל מאודם,
ולפתע נגדעה עלייתם,
וב'אחד' יצאה נפשם.
פְּקִידִים נֶהֶרְגוּ מֵאַחֲרֵי שֶׁבֶת בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת.
מְלֵאֵי מִצְוֹת כְּרִמּוֹן וּכְזָוִיּוֹת
בית המדרש, עשוי ככברה,
מקום עמלות, בתורה ובסברה,
ארון הקודש, הגמרא והבימה,
נהפכו למזבח, איום ונורא.
חַנּוּן הַבִּיטָה מִמְּרוֹמִים.
תִּשְׁפֹּכֶת דַּם הַצַּדִּיקִים וְתַמְצִית דָּמִים.
תִּרְאֶה בְּפַרְגּוֹדָךְ וְהַעֲבֵר כְּתָמִים.
אֵ-ל מֶלֶךְ יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רַחֲמִים:
שעות חלפו, בית המדרש מתמלא.
לומדים ועוסקים, מקיימים עולם מלא.
אך מקומם נפקד, לעולם לא יתמלא
של מקדשי השם, הקדושים האלה.
נקיים אנו עולמם,
נבנה עולמינו לאורם,
ננצל קיומנו בעולמינו,
לקדש עצמינו בחיינו.