הרגע בו החליטה תקומה להישאר בבית היהודי, הוא רגע מכונן. זהו הזמן שחלק ניכר מהציונות הדתית, ובתוכם בני ישיבות, מצטרפים למגמת חילון של הציונות הדתית. הם לא יוכלו לרחוץ בניקיון כפיהם.
זה לא תהליך המתרחש ביום אחד. אך הכתובת על הקיר. חילון מתחיל באווירה. ואולי מתרחשת כאן תופעה גרועה מחילון. כי מי שנותן את הטון במפלגה הם מוביליה, שכמעט אינם דתיים.
הם בוטחים בעצמם. מוחצנים. מצליחנים. לא כמו הדתיים שבה הנוהגים ברפיסות. מפחדים להישמע, שמא יבלע להם. יגידו עליהם שהם לא מספיק ליברלים. לא מספיק שוויוניים. ובכלל, הם כבר מושפעים. משתלבים היטב באווירה.
העיקרון המנחה את מנהיג המפלגה הוא, שהציונות הדתית יכולה להכיל את כולם. דתיים, חילונים, רפורמים ואפילו חרדים. מתפתחת פה דת חדשה. הייתי מכנה אותה הפלורליזם הלאומי הדתי. לא ירחק היום, ובשם הכלה זו, יהיו ברשימה עוד חילונים, דרוזים, רפורמים והרבה הרבה נשים. כך תראה הציונות הדתית הפוסט מודרנית. הליברלית. המתחדשת. זו שהייתה פעם של הרב קוק.
הם היו צריכים לפרוש ממנה מיד. כבורחים מן האש. הם, בני הישיבות. זה לא יהיה ליכוד ב'. הליכוד היא הרי מפלגה מסורתית. כאן מתפתחת דת חדשה. זו שמכילה את כולם. גשר לכולם.
עצם החשש שאם יפרשו לא יקבלו מנדטים, מדאיג כשלעצמו. האם לכאן הגיעה הציונות הדתית, ששורשיה מעולם הישיבות באירופה? האם לשם כך יכרעו הם ברך, בפני ראשיה הליברלים של התנועה ורבני צוהר?
יותר ויותר שומעים את נציגיה, גם השמרנים שביניהם, מדברים על שוויון. דמוקרטיה. פלורליזם. הומניזם. מעמד האשה. זו המנטליות שלהם. הרי בגלל אשה, הם לא פרשו. אשה שלא נשמעה לרב הגדול שלהם, שאמר לה לא לרוץ לכנסת. לא שומעים שם דיבורים על יראת שמים. לא על קדושה. לא על אהבת התורה. העיקר, שוויון. התכתבות עם הנאורות. המדינה. ראשית צמיחת גאולתנו.
את משנתה של הציונות הדתית, על רגל אחת, קיבלתי בדיון בתקשורת עם אחד מרבניהם. הוא אמר לי שאין להישמע לרבנים בנושאים הפוליטיים. הוא עצמו הצדיק זאת. אין פלא שמנהיג המפלגה, היחיד שזכותו להתערב בשאלות פוליטיות, גורר אחריו את כל הנוער אל דחי. גם את בני הישיבות שבהם. ואלה מבני הישיבות שלא מושפעים, יצביעו למפלגתו של ישי. כך תאבד הציונות הדתית את משמעותה כזרם דתי. התהליך יהיה כפול, חילון מואץ והתחרדות בשוליים, וירידה דרמטית ברמתם הדתית של השאר.
ישנם מצבים בהיסטוריה היוצרים ברירה בין החרדים האמתיים ובין אלו העוזבים את המחנה. הציונות הדתית בנטישה. זה מה שקורה כשאין לרבנים מה לומר בפוליטיקה. זה מה שקורה כשהכוח הפוליטי, התקציבים, השריונים, הם המכריעים. זה מה שקורה כשמוכרים נשמתם למנדטים.