מכתב לבחור ישיבה שלעולם לא ייקח רובה לידו

זהו מכתב לך, בחור ישיבה, שבמצוות רבותינו לא תתגייס לצבא, וממילא לעולם לא תיקח רובה לידך. עובדה זו מטילה עליך אחריות מוסרית כבדה, בבואך לבחון את עמדותיך ביחס למלחמה, לאומות העולם, לכיבוש ולשלום.

אתה לא תלך לבקר פצועים בבתי החולים. נטולי גפיים. עיוורים. חרשים, פגועי ראש. כאלה שכל חייהם וחיי משפחתם השתנו ללא הכר, לעולמים. לא תפקוד את קבר חברך הצעיר בבית הקברות. לא תזיל דמעה עם משפחתו בימי הזיכרון. לא תידד שנתך מעיניך מהלם הקרב. לא תשמע את פגזי הטנקים והמקלעים, צעקות הפצועים ולהט הקרב בסיוטי הביעותים שלך.

מוטלת עליך אחריות מוסרית כבדה מאוד, וספק אם יש לך לגיטימיות כלשהי לשלוח אחרים לשדה הקרב ולהכריע בשאלות של חיים ומוות ואפילו להביע דעה. אתה חי ללא כל אחריות על חייהם ומותם של אנשים וללא כל הבנה ורגישות ראויים. יש בחורים, אולי מעט מבוגרים ממך, האחראים לגורלם של מאות חיילים.

זו הסיבה, שקשה להבין כיצד אתה מוחא כף בשומעך את הקיצוניים, הבריונים, אלה שהיו צריכים להיות בשולי החברה הישראלית, אך מטיפים להיכנס בערבים. להרוג. לשרוף. להילחם. למסור נפשות ולהקיז דם בשביל קראוונים על גבעה נידחה. לעלות להר הבית ולשרוף מסגדים.

ואתה מוחא כפיים בהתלהבות ועיניך בורקות. למה לא? שאחרים יכנסו בהם. יהרגו אותם. ישמידו. ברגע אחד. הרי עשו שונא ליעקב. וערבי טוב הוא ערבי מת, כך אתה אומר. רק שגם הלוחמים יפצעו וימותו. יידרסו. ידקרו בסכינים. אבל הרי אתה לא תהיה שם. כמה פשוט וקל. כמה קליט.

אתה לעולם לא תשתתף בבניית מערכה צבאית. לא תגייס מיליוני דולרים הנדרשים לרכישת טכנולוגיה המודרנית. לא תעמוד בקשר עם צבאות זרים. לא תבין את הרגישות הנדרשת ביחסינו לאימפריות האדירות– אלו המספקות לנו את הנשק הקיומי שבלעדיו אתה לא תחיה. אלו שללא תמיכתן המדינית והצבאית בנו, יקומו עלינו מיליארד ערבים שמסביבנו.

אבל אתה תמחא כף לבריונים, לאלימים, למתנחלים, שחוץ מלזרוע שנאה, לא תרמו דבר למאמץ הצבאי והמדיני. אתה מעודד את אלה האחראים למותם של יהודים רבים ומונעים את השלום, שהביאו עלינו דם יזע ודמעות.

דע לך בחור ישיבה יקר, וזכור היטב - אין לך כל זכות מוסרית לכך. כי אתה, בחור הישיבה, לעולם, לעולם לא תחזיק רובה בידך.