נעים להכיר: זהו האח של הגר"ע יוסף

תכירו: ר' נעים עובדיה, אחיו של מרן הגר"ע יוסף, הצעיר ממנו בשנה וחצי. כאחיו הצעיר, הוא חווה יחד עם אחיו, מרן הגר"ע שליט"א תקופה ארוכה של אחווה, שחקקו בליבו חוויות מרובות, שמתוך זיכרונו המיוחד שעדיין צועד עמו בגילו המופלג, 87, ישב איתנו השבוע לספר מקצת ממה שראה וחווה לצד אחיו הגדול.

בראיון המיוחד (צילום: קובי גדעון)

"היו באים מאות אנשים לשמוע את הדרשה שלו. אני באתי אליו בבקשה הזו בקיץ, קרוב לחג השבועות, אז הזמן בלילה הוא מצומצם, כי הלילה מגיע מאוחר. לאחר שהיו יוצאים המתפללים מבית-הכנסת, ואכלו בבית אכילה חטופה של ליל-שבת, היו באים לשיעור של חכם עובדיה, ששמסר את השיעור הקבוע ב'פורת יוסף'.

"השיעור היה מתחיל בשעה 8, ומסתיים ב-10, ולעיתים רבע שעה או עשרים דקות מאוחר יותר. אחרי השיעור אמרו קדיש עם ניגון, ואחרי זה עוד נותר זמן לשאלות ותשובות עם הרב, ואז היה הציבור מתפזר, בערך בשעה עשר ועשרים דקות. בגלל זה הייתי בטוח שאחי הרב לא יוכל לבוא ולמסור שיעור גם בבית-הכנסת שלנו.

"כשבאתי אליו וביקשתי ממנו שיבוא, אמר לי במילים אלו: 'טוב, אני אבוא'. שלוש מילים בלבד. התפלאתי, אך שמחתי. בבית הכנסת שלנו, 'אחדות ישראל', בשכונת רוממה המורחבת למטה, התפללנו מנחה וקבלת שבת מוקדם, והוצאנו מבעוד יום את השולחנות והספסלים מבית-הכנסת. המקום היה די גדול, ובשיעור היה בית-הכנסת מלא ועמוס עד אפס מקום.

"כולם הקשיבו בעמידה, ואפילו את החלונות שפתחנו מראש בבית-הכנסת, לאלה שיאחרו קצת, לא היה בהם מקום כדי להיכנס, והאנשים עמדו מסביב לחלונות. הרב התחיל בדרשה שהייתה מאלפת, ואחר מכן הוא בעצמו התפלל ערבית לפני העמוד. במקום היה שקט מוחלט, ואפילו שקולו היה נמוך, כולם שמעו אותו והתענגו על תפילתו. כשסיים את התפילה, נפנה ללכת, ואני הלכתי ללוות אותו מעט לביתו.

"לאחר כמה דקות הוא אמר לי ללכת הביתה. הרב יעקב יוסף, בנו הבכור, הלך הביתה בכדי לקדש לאחים והאחיות, אבל אחי הרב לא הלך הביתה, כי אנשים חיכו לו ב'פורת יוסף"'.

ואז הכל נפל מסביב לבניין

"הרב בנימין גרג'י, שהיה מורה שלי בקטנותי היה זה שפתח את השיעור לפני שחכם עובדיה הגיע. הוא אמר לציבור שחכם עובדיה יאחר, ובינתיים יתחיל הוא עם שיעורו. אחי הרב הגיע לשיעור באיחור של קצת למעלה מחצי שעה, ועדיין לא סעד באתו ליל שבת, ועל אף שעוד לא קידש למשפחה, החליט ללכת מייד לשיעור. הוא נתן את דרשתו והשומעים נהנו עד מאוד".

"בשעה עשר ועשרים", נזכר נעים, ומגיב בחיוך כשאנו מעירים על זכרונו המופלג, בלי-עין-רעה, היורד לפרטי פרטים, "התמוטטה ונפלה הקומה השלישית של הישיבה. מסביב לישיבה נזרעו גושי בטון, ברזלים וקורות גדולות.

"הכול נפל מסביב לבניין, אך כל האנשים היו עדיין בפנים. אילו השיעור היה מתחיל בזמן הרגיל כמו בכל שבת, והיו יוצאים ב-10 ועשרים, היה קורה אסון גדול, עשרות ואולי מאות הרוגים. אבל התרחש נס גדול.

"בגלל שבדיוק באותה שבת, איחר אחי הרב לבוא לישיבה לתת את השיעור שלו, כולם היו עדיין בפנים, ואף-אחד עוד לא הספיק לצאת, וכך לא היה אפילו לא פצוע או הרוג אחד. שום כלום. נס גדול. את הרב חילצו מאחד החלונות שנשברו, שמו מזרנים על ההריסות, ולקחו אותו משם צעד אחר צעד, עד שהעבירו אותו למקום מבטחים.

"משתתפי השיעור ליוו את הרב בשירה ובהודיה לביתו תוך כדי ריקודים לאורך כל הדרך. הרב קידש בביתו ואכל, וכולם עמדו בחוץ, כי הלוא אי-אפשר להכניס את כל מאות האנשים לבפנים... ביום ראשון באתי לרב לברך אותו על הנס הגדול שהיה, והוא אמר לי: 'תגיד לי אחי, אתה כבר ארבע שנים מנהל את בית-הכנסת, ולא הזמנת אותי אף פעם לבוא ולדרוש אצלכם.

"מה קרה פתאום השבוע שבאת להזמין אותי, כשאתה יודע שאני לא יכול לבוא? איך בסוף אמרתי לך – 'טוב, אני אבוא'. משמים מגלגלים זכות על-ידי זכאי, וזכינו אתה ואני שלא יתרחש אסון לכל אותם יהודים שהגיעו לשמוע דברי תורה. איזה שמחה וששון'. ואני אמרתי לו: 'כבוד הרב, בוא ונביא איזה עיתונאי, ונספר לו על גודל הנס', הוא אמר לי: 'לא צריך', ואני שמעתי לו".

"מאיפה אתה, בני, יודע את כל זה?"

ר' נעים לא עוצר משטף דיבורו, ונראה שהזיכרונות גואים בו, וההתרגשות שבעקבותיהם, גם היא ניכרת על פניו. "היה חזן ראשי בבית-הכנסת 'אוהל רחל' שברחוב דוד ילין בירושלים, בשם חכם עבודי מחלב, שהיה נותן גם שיעור בבית-הכנסת 'עזרא הסופר' ברחוב הטורים.

"לפני כ-60 או 70 שנה הוא סיפר לי דבר נפלא. חכם עבודי עלה מעיראק, כמו משפחתנו שעלתה מעיראק (ורק לאחר מכן הגיע אחי, מרן הגר"ע לכהן במצרים כרב). יום אחד הוא ניגש ואומר לי: 'בוא ואספר לך מעשה מופלא'.

"ואז הוא סיפר לי על אותן משאיות ספרים שאבי היה מביא לארץ, והוסיף לספר לי על עניין אחד מרתק, וכך אמר: 'כשעלינו לארץ, הייתי אני בן 3, וחכם עובדיה בן 5. ופעם, כשגדל חכם עובדיה, והיה כבן 10-11, אבי היה צריך לנסוע לעיראק. לקח אותו אז אבי לישיבה אחת בירושלים, ואמר לו: 'בני, אתה יושב כאן מעכשיו, ואתה לא יוצא בחוץ. הנה חדר הנוחיות, והנה האוכל שהבאנו לך, ואתה תשב כאן בישיבה ותלמד. יש לך כאן הרבה ספרים, קח לך ספר ותלמד'.

"חכם עבודי ממשיך לספר לי: 'נשאלה אז שאלה בבית-המדרש לפני האברכים, שהיו כולם בני 30-40. הרב השואל היה אחד מגאוני העיר, ואף אחד לא ידע לענות על השאלה. חכם עובדיה שעסק אז בכלל בסוגיה אחרת, אמר פתאום – בערבית עיראקית כמובן, שהייתה השפה בה שוחחנו – 'כבוד הרב, אני יכול לענות?', הרב הסתכל וראה ילד קטן, ואמר לו 'טוב, ענה בני'.

עם אחיו, הגר"ע יוסף (צילום: קובי גדעון)

"החל חכם עובדיה למנות את פרטי הסוגיה ולפלפל בה, ואמר שיש המחייבים ויש המקילים, וגם לפי המילים נראה לומר כך וכך, וכולי וכולי. התפתח ביניהם ויכוח גדול, וחכם עובדיה המשיך לביא גם את ההשלכות השונות הנוגעות מאותה שאלה לדברים האחרים. הרב התפלא, ושאל אותו: 'מאיפה אתה, בני, יודע את כל זה?'

"חכם עובדיה, אחי, היה ממש כמעיין המתגבר. בלי גמגומים ובלי היסוסים. וענה לו: 'יש לי חברותא בכל יום בבית-הכנסת, ושם למדתי את זה'. לחכם עובדיה אכן הייתה אז קביעות חברותא בבית הכנסת 'באר-שבע' בשכונת בית-ישראל, מעל המקווה השוכן שם.

היו להם בבית-הכנסת ספרים עתיקים מאוד, שאיני יודע לאן נעלמו. ואז סיפר חכם עובדיה לרב שהוא וחברו, שלימים נהיה רב ראשי בצפון אמריקה, חכם ברוך חיים מזרחי, לומדים בחברותא.

"הם מתגנבים בשעת ערב מאוחרת לבית-הכנסת על מנת ללמוד בשקט, סיפר לרבו, ושם הם לומדים כל הלילה. גם בתקופה שלאחר מכן הם היו ממשיכים ללמוד מידי לילה, כשרק לאחר הלילה היה אחי, חכם עובדיה מגיע ל'פורת יוסף'.

הרב שלו ב'פורת יוסף' השביע את אבי כשבא, שייתן לו תקיעת כף שהילד הזה יישב וילמד, ויאיר את עיני ישראל בתורה. 'דע לך', אמר אותו רב למו"ר אבי ע"ה, 'אסור להכניס אותו לשום עבודה, אלא רק לתורה', ואבי התחייב לכך".

ר' נעים ממשיך בפרטי המעשה ומונה אותם כסופר מטבעות, וכאילו אירעו רק אמש.

"ומה אירע?", הוא ממשיך לספר באיטיות. "חכם עובדיה היה הולך לבית-הכנסת ללמוד, וכל הלילה לא ישן, ואז קורה שהיה מתנמנם קצת במהלך היום. הרב שלו קרא לו ואמר; 'עובדיה, שב נא על ידי', והוא בא לשבת על ידו. בכל פעם שהיה מתנמנם, היה הרב צובט אותו בידו.

"אותו רב היה צדיק וקדוש אך לא ידע את הסוד שהסתיר חכם עובדיה – שהיה לומד כל הלילה, וכך צבט אותו כל הזמן. יום אחד ראתה אמי ע"ה על ידו של בנה הבכור, סימנים של דם שנצרר ביד. היד כולה הייתה מלאה בסימנים כחולים. אמרה לעצמה; עובדיה הלוא אינו משחק בג'ולות, ולא במשחקים אחרים. לא מעניינים אותו חברים, ויש לו רק חבר אחד – ברוך מזרחי, אז איך זה קרה?

"היא קראה לאבי, והם שאלו אותו יחדיו מי עשה לו את סימנים אלו, אך הוא לא חפץ להגיד להם בשום פנים ואופן. בסוף איים עליו אבי שיגיד, ואז הוא אמר שלפעמים הוא לא מרגיש בטוב ונרדם מעט ואז צובט אותו רבו. אמר לו אבי: 'בוא איתי מיד לישיבה'. באותו יום לקח אותו אבי, לאחר שסגר את חנות המכולת שברשותו. הוא הגיע לישיבה, וצעק בקול גדול על הרב על כך שהוא צובט את בנו.

"בא המשגיח, חכם יהודה חדד, ואמר לו: 'קח את בנך מכאן, ולכו מפה'. אבי אז היה בדילמה. מצד אחד, הוא נתן תקיעת כף שלא יכניס אותו לעבודה, ומצד שני, חשב, 'אני צריך אותו בחנות שיעזור לי', כמו אמי שהייתה גם היא מסייעת לו.

תמונה נדירה בה נראים רבי יעקב יוסף זצ"ל עם שלושת ילדיו (מימין) אברהם, נעים ומרן הגר"ע

"כשיצאו שניהם מהישיבה, בא למולם רבי אפרים כהן, ראש המקובלים של העדה העיראקית. הם עולים את המדרגות של 'פורת יוסף', והוא יורד. הרב כהן שאל: 'חכם יעקב, מה לך כאן?', ואבי הסביר כי 'גירשו' את בנו מהישיבה.

"הרב כהן לא האמין, וירד מיד למטה, כשהוא אומר גם להם לרדת. הוא פנה לרב חדד ואמר לו: 'הילד הזה, ילמד או לא ילמד, יבוא או לא יבוא, יישן או לא יישן – לא ילך מהישיבה. אתה יכול לגרש אותי מהישיבה – אותי תגרש, אך לא אותו'. הוא היה אדם גדול, ואכן בכך הצליח לגרום להישארותו של אחי ב'פורת יוסף' ובעולם התורה".

כאשר חכם אליהו לופס רקד עם 'חזון עובדיה'

"אבי היה נותן לחכם עובדיה מידי יום שני חצאי גרוש – אחד לנסיעה הלוך לישיבה, ואחד לנסיעה חזור. המטבעות בזמן המנדט היו בסכומים של מיל, שני מיל, חצי גרוש, גרוש, שני גרוש, ורובם היו עם חור באמצעם, מנוקבים.

"אחרי זה כבר היו גם את מטבעות השילינג, והשני שילינג שהיו לבנים, ונדמה לי שהם אפילו היו עשויים מכסף טהור. חכם עובדיה, אחי, לא היה משתמש בכסף אלא מטמין את המטבעות בתוך המגירה הגדולה שהייתה מותקנת מתחת לארון בחדר האמצעי. שם היה מניח בכל יום שני חצאי גרוש.

"יום אחד, כך התברר, מחמת הכובד נפלה המגירה הזו עם הכספים, וממנה התגלגלו כל אותם המטבעות הרבים שבחדר. אמי שראתה אותם באה וצעקה: 'הרבה כסף בבית...'. אבי נענע בראשו כמבין והלך לפתוח את חנותו כרגיל.

"עובדיה בא בערב, ואבי אמר לו 'עובדיה, אנחנו נותנים לך כל יום שני חצאי גרוש, נכון?'

"אמר לו עובדיה, 'כן'.

"אמר לו אבי, 'מה אתה עושה בהם?'

"אמר לו חכם עובדיה: 'אבא, אי-אפשר ללמוד בערב ובבוקר אם נוסעים וחוזרים באוטובוס. ובכן, אני וחברי, חכם ברוך, הולכים את הדרך ברגל, ולומדים בדרך – שעה בבוקר, ושעה בערב, שהן שעתיים של לימוד, במקום לשבת סתם כך באוטובוס'.

"'ומה עם הכסף שאני נותן לך?', שאל אבא.

"'אל נא תיקח אותו ממני', אמר עובדיה, 'זה מיועד לספר שאני עומד לחבר בעזרת השם'...".

בחנות, השבוע

"לאחר זמן מה", מספר ר' נעים, "כשהגיע חכם עובדיה לגיל 16, אבי לקח ממנו את כל חצאי הגרושים שהיו ברשותו, ורצה לתת לו במקומם שטרות. בתחילה חכם עובדיה חשש שמא אבי לוקח ממנו את הכסף, ואמר לו: 'אבא, אל תיקח לי את הכסף, אני הרי רוצה לחבר ספר!', ואבי השיב לו: 'אבל איך תלך לבעל הדפוס עם כל חצאי הגרושים הללו? ייקח לך שלושה ימים רק לספור אותם, וכי תשב אצלו לספור את הכסף?', ואז המיר את הכסף לשטרות, כדי להקל עליו.

"כשהוציא לאור חכם עובדיה את ספרו הראשון, 'חזון עובדיה', בגיל 16, רבו, חכם אליהו לופס, רקד עם הספר בידו. וזהו עניין לא פשוט – נער מחבר ספר. אחר-כך כבר חיבר חכם עובדיה ספרים רבים אחרים, ואף הוציא מחדש את 'חזון עובדיה' כשהוא עבה ומהודר יותר".

"עטיתי עליי את מלבושי הרב וירדתי למטה"

כשאנו שואלים את ר' נעים, מדוע שם משפחתו הוא עובדיה, אך שם משפחת אחיו, מרן הגר"ע שליט"א, הוא יוסף, הוא מספר לנו בחיוך: "לאחי הרב יש שני שמות פרטיים, עובדיה ויוסף. השם שלי הוא משה, אך במשך השנים קראה לי אמי שם נוסף, נעים, שהשתרש יותר מהשם הראשון.

"שם המשפחה המקורי שלנו נבלע לפני עשרות בשנים. אני חושב שהיה זה 'טוחן' או שם דומה, אבל לא השתמשנו בו בשנים האחרונות. אנחנו האחים קראנו לעצמנו בשם משפחה 'עובדיה', על שם אחינו הגדול, ראש המשפחה, והוא בחר לשם משפחתו את שמו השני, יוסף. אבל לכולנו יש שני שמות פרטיים".

ביום בו נולדה בתו של מרן הגר"ע יוסף, עדינה, חזר ר' נעים מפעולה נועזת בשירות האצ"ל, ופחד מאוד שמא יתפסו אותו, שכן הבריטים חיפשו אותו מזה זמן. הוא חכך בדעתו מה לעשות ולאן לפנות ורגליו הובילו אותו אל ביתו של אחיו הגדול. כשהגיע אל הבית, מצא שם את גיסתו, הרבנית מרגלית, אשת הרב ממש בטרם לידתה. עטה על עצמו נעים את מלבושי הרב, וכך כשהוא מחופש לאחיו ירד עם גיסתו למטה, ונסע לבית-החולים. במחסומים, כשעצרו אותו הבריטים לבדיקות, הצביע להם על היולדת שהוא מוביל לבית-החולים, וכך אפשרו לו להמשיך בדרכו.

"מספר שעות אחרי שלקחתי את הרבנית לבית-החולים, ביום שישי, חזרתי הביתה. אחיותיה של הרבנית חיכו לי שם, ושאלו אותי מה קורה. אמרתי להן שנולדו תאומות. האחיות התחילו לבכות – 'מאיפה תהיה פרנסה לפרנס אותן'.

"אני אמרתי להן: 'להורים שלהן לא היה חסר עד היום, וכמו שהקדוש-ברוך-הוא פרנס את המשפחה עד היום – כך הוא ימשיך לפרנסם', אבל זה לא היה נכון מה שסיפרתי להן. הרבנית טרם ילדה בכלל – אבל אני אהבתי להתבדח.

"לקחתי את היולדת לבית-החולים, ואחרי ארבעה ימים נולדה להם עדינה שתחי', ואז הייתי אני זה שגם החזיר את הרבנית מבית-החולים.

"פעם הייתי נוהג להתבדח מעט עם אחי, מרן שליט"א. הוא היה נוהג לאכול תוך כדי הלימוד. יום אחד, משכתי את הצלחת המלאה ממנו מבלי ששם לב, ושמתי במקומה צלחת ריקה, והוא, מתוך שקיעותו בלימוד, חשב שגמר כבר את מה שהיה בצלחת. פעם סיפר לי חכם עובדיה, שאחד מגדולי ישראל חזר פעם בלילה לביתו, ואשתו השאירה לו אוכל.

"הייתה שם גם צלחת ובה עמילן בו היו משרים את החולצות בכדי להקשות אותן. אותו חכם, מבלי משים, אכל את העמילן אותו השאירה אשתו. בבוקר, כשאשתו התעוררה ורצתה לטפל בחולצות, ראתה שהעמילן כולו נעלם... אדם שראשו ורובו בתורה, לא יכול לחשוב על אוכל ולא על שום דבר.

"חכם עובדיה, אחי, מעולם לא היה ראשו באוכל ותמיד הסתפק במועט, למרות שמצבנו הכלכלי היה יחסית טוב, בזכות המכולת שהייתה ברשותנו".

• הכתבה במלואה, על-פני 10 עמודים, מתפרסם השבוע ב'שעה טובה'.