'מתווה הקפסולות', שהתפרסם כאן לראשונה, אושר על ידי הרשויות ואומץ בידי חלק מהישיבות - מציב אתגר עצום בפני ראשי הישיבות ותלמידיהם, ומעורר בימים האחרונים וויכוח סוער ופולמוס פנימי בעולם התורה הליטאי. 'כיכר השבת' מגיש את עיקרי הדיון האידיאולוגי, כפי שהגיעו לידיו.
הכל מתחיל במונח ה'קדוש' "צורת הישיבה", שהגיע עוד מישיבת וואלוז'ין, 'אם הישיבות'. זהו מונח שלאורך השנים הורחב עוד ועוד על ידי גדולי ראשי הישיבות, שבעיניהם אין חשוב ממנו ואין לשנות בו מאומה.
שינויים שכן נעשו במשך הדורות בישיבות, כאלו שנדרשו מכורח המציאות, בוצעו באופן ש'צורת הישיבה' לעולם לא נפגעה; סדרי הישיבה, הנהגותיה וכללים נוספים, נקבעו בידי הרבנים, והבחורים היו מחויבים להם באופן מלא, כאשר כל ישיבה התמודדה בדרכים משלה עם 'מורדים' שצצו פה ושם.
מוטיב מרכזי בכל זה, היה העיקרון לפיו ישיבה אינה נשלטה על ידי התלמידים. הנהגת הישיבה היא שקבעה את 'צורת הישיבה' במרחב הציבורי שלה. גם כשהיו תלמידים יחידים ש"עשו דין לעצמם", הדבר אירע בדרך כלל בסתר. ב'דברי הימים' של עולם הישיבות - בעיקר באירופה, לפני השואה - היו מקרים בהם בחורי ישיבה מרדו ברבניהם, אך אלו היו חריגים.
על רקע זה ניתן להבין את החשש בקרב לא מעט מראשי הישיבות מ'מתווה הקפסולות', משום שהוא יגרום לראשונה בהיסטוריה שהישיבה שתנהג לפיו תהיה נשלטת בידי הבחורים: ה'מתווה' מפקיע באופן מוחלט את אורחות הישיבה מידי רבניה, לטובת הצעירים.
כך לדוגמה, עוד בטרם נפתחו שערי הישיבות, הוכרחו ראשיהן להתיר לתלמידיהם את השימוש בטלפונים הסלולריים (הכשרים, כמובן). ישיבות שתמיד 'זרקו' משטחן בחור שהחזיק ברשותו פלאפון, התירו זאת כעת באופן רשמי.
אחד מאותם רבני ישיבות מסביר את דאגתו, בשיחה ל'כיכר השבת': "לא יהיה ניתן לשלוט על זה; בחורים יביאו פלאפונים, ולא יהיה אפשר לעשות להם דבר. עכשיו עדיף לנו להתיר להם את זה באופן רשמי, כך שאולי (כך במקור. א.ר.) נוכל לאסור זאת מחדש כשהישיבה תחזור למסלולה הרגיל".
"אם עד למתווה הקפסולות, רבני הישיבה קבעו את זמני התפילות וה'סדרים', ואלו נשמרו על ידם בקנאות, כעת לא יהיה ניתן לשלוט על זה. הבחורים, השוהים כולם באותה ה'קפסולה', יוכלו להחליט על זמנים שונים, ולא יהיה בידינו מה לעשות; לא רק מפני שאין איך להעניש מי שלא נשמע להוראות הישיבה (כי לא ניתן להוציא מתוכה אף אחד), אלא בעיקר כי אין ישיבה שכופה כעת את בחוריה להתפלל בשעה מסוימת, אז 'במה חטאו' אלו שהחליטו לקום בשעה אחרת ונמנעו מהתפילה בשעה הקבועה?".
לדבריו, זמני התפילה הם רק דוגמה לשאר הנהגות הישיבה, אותן לא יהיה בכוח הרבנים לכפות, "לא רק מפני שאין בידה איום ממשי", הוא מדגיש, "אלא כי אין לה איך לדעת על אותה 'פרצה'".
עובדות אלו מציבות אתגר משמעותי ביותר בפני רבני הישיבות, שכן קשה להם לבטל הנהגות מסוימות אותן הנחילו שנים לתלמידיהם.
מכאן והלאה הדעות חלוקות: יש מי שרואה בזה חורבן לדורות, אך יש המבינים זאת דווקא כהזדמנות. לדברי הראשונים, "לא יתכן שמשמעת, כללים וחוקים - שהם מהותה של הישיבה - יתבטלו בתקופה זו, גם כי אין לדעת אם אי פעם תוכל הישיבה לחזור ולהנהיג אותם. מוטב לנו לוותר על כמה שבועות של לימודים כלשהם, ובלבד שלא להחריב את צורת הישיבה".
"לא לחינם ישיבה בנויה על לחץ, בין מרבני הישיבה ובין מה שנקרא לחץ חברתי", מוסיף הגורם הפסימי. "בחור בגיל כזה צריך שגרת חיים קפדנית ומסודרת, כחומות העומדים לו כ'מחייבים'. אין ספק שמטרת חומות אלו להביאו לאהבת התורה וליראת שמים, אך מתוך שלא לשמה בא לשמה. 'משכהו לבית המדרש' לעתים חייב לבוא בכפייה, אין ברירה. ואין אנו עוסקים בכפייה של מלקות, אלא בכפייה עדינה, שנבנתה בעמל ובתבונה שנים רבות, ולה קוראים 'צורת הישיבה' - מסלול חיים שבונה את נפשו העדינה של בחור הישיבה ומתווה לו דרך לחיים".
לדבריו, "אוי לנו אם נעמיד ישיבה שאין בה את אותה הצורה הישנה. כך נחריב חלילה את עיקר תפקיד הישיבה, ונרוקן אותו מעיקרו. לכן, 'מתווה הקפסולות' הוא לא מתווה לפתיחת הישיבה. הוא מתווה לחורבן הישיבה".
מנגד, כאמור, יש מי שרואה בכך הזדמנות, ומסביר: "יש לזכור, ש'פיקוח הדוק' ו'כבדהו וחשדהו' אינם ממ"ח קנייני התורה, וודאי אינם יסודות צורת הישיבה. קנייני התורה הם יחס חי ואמיתי, פנים אל פנים (שימוש חכמים, דיבוק חברים ופלפול התלמידים) ותקשורת אמיתית של יושבי בית המדרש (שמיעת האוזן, עריכת שפתיים ובינת הלב). אלו ועוד, הם הם צורת הישיבה".
"בוודאי שכל מצב וכל דור מצריכים את הדרכים המתאימות להם, לדאוג לגידולם וחינוכם של בחורי ישראל. פיקחות רבה והשקעה רבה עומדים ביסודם של התקנות וה'גדרים' שישנם בישיבות, ואל לנו לזלזל באף אחד מהם. אבל טעות חמורה היא לראות בישיבה מין פוליסת ביטוח, להבטחת המשך הליכתו בתלם של הדור הבא. אין ערכה של 'צורת הישיבה', אלא ביעילות שבה היא מבטיחה את המשכו הרציף של פס הייצור הקבוע של חיידר-ישיבה קטנה-ישיבה גדולה-אברך".
לדבריו, "ישיבה היא בראש ובראשונה מקום שמגדלים בו תורה - בית גידולו של האדם שדבק בתורה; על ידי שהוא דבק ברבותיו ובחביריו, מחדש בעמל בדברי תורה ומתחדש בעצמו, הבחור 'קונה' עוד ועוד, נעשה תלמיד חכם ומאיר את העולם".
"אם כן, אולי אדרבה: זכות היא לנו שנקרתה בפנינו הזדמנות - לפחות לזמן מוגבל - להירגע קצת מדיבוק הפחדנות והרגשת השליטה המדומה, שגורמים לחלק מאיתנו לחשוש לגורלן של הישיבות. אדרבה. נשמח שהנה זיכה אותנו הקב"ה שיחזרו טובי בנינו לעסוק בתורה הקדושה בכוחות רעננים, בדיבוק חברים ובשימוש חכמים (כמה שאפשר...), מתוך הרגשה עמוקה של אחריות, כראוי".
כך או כך, שני הצדדים יודו כי למרות שהוגי ה'מתווה' לא נתנו את דעתם למבוכה זו, הוא יהווה מבחן לשתי הגישות. בתום התקופה החדשה, ניתן יהיה לראות אם חורבן היה כאן או דווקא פריחה נפלאה, שונה מזו שהכרנו.
"עניינים אלו דקים הם לעין מצויה", מסכם בהסתייגות אחד הרבנים, "ולא נוכל להעמיד את הגישות הסותרות בכור המבחן, כי אם בעוד כמה שנים - אז נוכל להצביע על איש מסוים ולומר: הוא מ'דור הקורונה', יליד מתווה הקפסולות".