שמוליק ליאני קורא לציבור: הגיע הזמן לבוא חשבון עם שלוחינו

המדינה היהודית הינה אחת ויחידה במדינות המערב המתוקנות שאין בה תנועה חברתית, אין מי שירים קול ויזעק את זעקתו של הדל, יום ואחריו עוד יום, שנה ועוד שנה, והנה אחרי שישים שנות ממלכה, הגיעה העת המיוחלת. "שתים עשרה שנה עבדו ובשלוש עשרה שנה מרדו", וכמאמר שלמה במשלי: לכל עת.

מה יפה היה לראות את הצועדים בצעדת הרופאים המתנהלת ומתהלכת תחת כיפות ולצידם של הרופאים ראשים עטורי זקן ופאות. כמה נאה היה לו תפילת יום כיפור קטן, שנאמרה השבוע בתפילת מנחה של ערב ראש חודש אב, הייתה נערכת ברוב עם בשדרות רוטשילד בתל אביב, ואפילו לו נערכה בכיכרות הערים החרדיות.

גנבו את ההצגה

זהו אך טבעי שהעיתונות החרדית מטפחת את נבחרי הקהל שלוחיהם הנאמנים והישרים של מרנן ורבנן, וכשאלו קולם נדם. נדמה לה גם התקשורת. הסטודנטים גנבו את ההצגה, ולחברי הכנסת החרדים לא נותר אלא להתבונן ולחרוק שיניים.

בחודש אחד של מחאה תחת כיסויי האוהלים, מצליחים החילונים להשיג עבור כלל הציבור, ובתוכם עבורנו הציבור החרדי, את מה שלא הצליחו הפוליטיקאים החרדים להביא במשך שישים שנות התבזות, השפלה והשתרכות אחרי אבירי השלטון בישראל. מכרו הכל ומאומה לא קיבלו בתמורה.

כיהודים מאמינים, אנו רואים בנגלה בהתגלמות סוד הפרנסה: הבעל יושב והוגה בתורה, האם השיגה עבודה ראויה בשכר משכורתה כמורה, יחד עם מלגת הכולל המשפחה סוגרת איכשהו 5500 ₪, פלוס מינוס, ובסכום זה מצליחים לקיים משפחה ברוכת נפשות, להעניק לילדים חינוך ערכי, ובסוף אף לסייע בידם להתחתן ולתת מתנה רחבה לתחילת דרכם בחיים.

מעשה ידוע מאחד האדמו"רים שכינס את חסידיו בערב ראש השנה, חילק להם ניירות וכלי כתיבה, וביקש שיפרטו על גבי הנייר את מכלול ההוצאות אותו הוציאו למחיית בני ביתם. משסיימו החסידים לפרט, היסה בהם הרבי וביקש שיסכמו את ההוצאה, ומשסיכמו ביקשם להפוך את הדף ולעשות אותו דבר בעניין ההכנסות, וראו זה פלא, ההוצאות גדולות מההכנסות, ובכל זאת עברה שנה. נאה הוא לימוד ההשכל שהעניק האדמו"ר לחסידיו, הרים אותם למדרגה גבוהה יותר במידת הביטחון, חיזקם בעבודת השם, ובידיעה זו הכניסם לקבלת השנה חדשה.

שלוחים של מי?

כל מי שמתבונן בהתנהלותה הכלכלית של החברה החרדית, עובדי השם ושכניהם, ירים גבה וישתאה: הציבור החרדי ברובו אינו תושב הפריפריה ולא חי במשכנות עניים. מדובר במשפחות גדולות כן ירבו ובלי עה"ר. וזאת למרות משלוח יד הפרנסה הנעשה בעצלות, לכאורה. אין זו אלא יד ה'.

יתירה מזאת, מי שיתבונן ישכיל ויראה שהמוסדות שמנעו רגלם מכספי הציונים בנויים מאבן מחופה שיש, משלמים משכורות בזמן וכל זאת מבלי להזדקק לטובתה של המדינה ומבלי הצורך לשבש ולהציג נתונים שגויים שהתגלותם גוררת חילול השם גדול ונורא.

וכאן, המקום לבוא חשבון עם שלוחינו ולראות מה חלקם של אלו שנשלחו לתקן ונמצאו מעוותים, הם בחרו להשמיע את קולם ערב ובוקר בעבור מלחמות על עוד ארבעים ₪ למשפחה החרדית ולצייר מצב כאילו מפיהם אנחנו חיים, וממתת ידם אנו ניזונים.

והציבור הכללי שאת דעותיו מגבש מקריאה בעיתונים ומשמיעה וראיה בכלי המשחית האלקטרוניים, יושב בביתו, רואה, שומע וזועם. "פדלאות, פרזיטים", אומר החילוני לעצמו, "איך זה שאני עובד מבוקר עד ערב ואלו מסתופפים בבתי מדרש ממוזגים ונהנים מליטרת הבשר שגזלוה ממני, בכל הצבעה בכנסת נציגיהם מתרוצצים וטורחים סביב לנושא אחד ויחיד: כסף! והממשלה שפוחדת על מעמדה נכנעת, נוטלת ממני ונותנת להם".

שלוחנו מלבי השנאה

ושלוחינו מלבי השנאה, הם שלוחי דרבנן, דואגים שגם אנחנו נחשוב שבלעדיהם אין לנו זכות קיום, מאיימים עלינו שהחילונים האיומים ישליכו אותנו לים אילולי הם שעומדים על המשמרת. וזאת הם עושים, במקום למלא את תפקידם בנאמנות!
במקום לזעוק את הזעקה המתחייבת ולדרוש עבור כלל הציבור!
במקום להציג את התורה כהווייתה: "ואהבת לרעך כמוך"!
במקום להרים את דגל התנועה החברתית הנדרשת על פי תורה!
במקום זה הם דואגים לעצמם להצדקת שליחותם, מספרים לנו סיפורים על הצלחות סקטוריאליות: הנה עשינו שריר הגדלנו את תקציב הישיבות מ-400 שח' ל-413 ש"ח, כאילו היינו בני אל זר ש-13 ₪ הצילו את נאמניו. כאילו שהכסף מגיע בסופו של דבר לאברך קשה היום.

רבותי תתעשתו, הנה הגיעו הסטודנטים וסטרו לשלוחינו על פניהם. לא תתיכן מדינה יהודית שבה אח אחד יתעלם ממשנהו, לא תתיכן מדינה שבה השכר המקובל לא יספיק לחובת הקיום, לעצור את היוקר מלהמשיך ולהאמיר. אי אפשר להמשיך עם משכורת שמספיקה בקושי לשכר דירה ולתשלומי אחזקת הבית כמו טלפון, חשמל, מים וארנונה.

חייבים להתעשת, חייבים לעצור לרגע של חושבים, ולדרוש את הפסקת המיסוי הענק שבספסור הקרקעות, מיסוי שמסחרר ומערבל את מחירי הנדל"ן באופן שלא מותיר מקום להישג יד הרוכשים הצעירים.

לצאת מהקונכייה

צעקת המחאה ברחבי המדינה, הרעידה את בניין השלטון ויושבי הבית חשו שהדבק המחבר בין מכנסיהם לבן הכיסאות נחלש ונסדק. הנה לראשונה שומעים את דברי נגיד הבנק, זה שחי לו בתוך קונכיית הכסף, מתבטא בעניין הצורך המיידי בשינוי סדרי העדיפות, ואליו מצטרף אחר כבוד נשיא המדינה, שודאי נועץ עם יועצי תקשורת שהורו לו ללכת עם הזרם ולומר את מה שהציבור רוצה לשמוע, "יש צורך דחוף בשינוי".

והתקשורת שלנו, שמאז ומעולם הקדישה חלק גדול מדפיה באורח קבע בדיוק לאותם הנושאים שבעיקרי זעקת המחאה הציבורית הכללית, בוחרת ומנצלת את זכות השתיקה, מחפשת לעסוק בסוגיית המימון של שלטי ההפגנה, ולהאשים את השמאל בפועלו ובחלקו בקיומה של המחאה, ובכך להביא לטשטושה של חובת המחאה, להדיר ולהרחיק את רגלי הציבור החרדי ממעגלי זעקת הצדק.

לפני שבועיים דיווח בכיכר השבת על האברכים החלוצים שרצו להקים אוהל מחאה בכניסה לאלעד. פורסמה תגובתו המוזרה והלא מובנת של ראש העיר, וסופרה הצלחת ראשי ש"ס שמנעו את הקמת האוהל. וכל זאת על מה ? ולמה ?

חובת המחאה לו יצאה לרחוב מיוזמתנו, הייתה מקדשת שם שמים באופן המיוחד והגדול ביותר שהיה נחרט על דפי ההיסטוריה, מקרב את ישראל לאביהם שבשמים ומשיב רבים מעוון, אך לא.

לא זכינו, לא השכלנו ואת ההילה לקחו להם האחרים, שינוי בודאי בוא יבוא ולנו אין בו חלק, גם אנחנו נהנה מהתוצאות שבאו מיוזמתם של אחרים וכמו תמיד גם הפעם ניראה כסרח במחנה שנהנה מליטרת הבשר עליה עמל החילוני, ובודאי גם הפעם ביושר ובצדק נהיה אנחנו שמביאים עלינו את עילת שנאת הדת.

חברים, התעשתו

חברים התעשתו, תנו דין וחשבון לנפשכם, הנה בא לציון גואל, בדיוק הדברים שנאמרו בתקשורת על ידי הח"כים שלנו, אלה שדרשו פתרונות שהיו מיועדים רק עבורנו, חיללו את תורתנו הקדושה, הציגו אותנו כרשים ודלים המבקשים לעשוק את הקופה הציבורית, קשקשו וקשקשו ולא השיגו מאומה.

ראויים הם אמרותיהם של הסטודנטים להיאמר בראש חוצות, כי תורתנו היא זו שמחייבת את דבריהם. היה ראוי לו נציגנו דרשו עבור הכלל, ועכשיו משבחרו לגבות את השלטון והדירו עצמם משוועת הדל, שגו, נאלמו ונדמו. לנו לא נותר אלא לייחל, ולוואי כמו שלא הועילו, ישכילו שבחוכמתם המיוחדת, לכל הפחות לא יתמכו בשמנו בקומבינה נוספת!

הכותב הינו מו"ל העיתון 'חדשות אלעד', אבי 'תוכנית ערבים' והפרויקט התורני 'אוצרות יהודים'.