בנטוב מכריז: ימים נוראים זה רק בפוניבז'

הגירסא דינקותא שלי היא דווקא ישיבת פונבי'ז, עוצמה אמיתית, אלפי אנשים אומרים אמן יהא שמיה רבא, השמיים נקרעים בבת אחת, מבחינתי מי שלא שמע אמן בישיבה לא שמע אמן מימיו.

אבא זצ"ל למד שם, מאז יש לי שם מקום, שעבר אלי בירושה, יש לי זיכרונות טובים מלאי קדושה, אני עד היום עומד שמונה עשרה במקום שאבא עמד, ארבעים שנה, מאז שהיה בחור ועד שהפך לאבא סבא, לא ויתר על התפילה בישיבה, הוא התפלל שם בימים טרום המזגן, כשכל מתפלל הביא לעצמו מאוורר, אבא סחב טרם התקדש היום, וינטלטור ירוק כזה, עם שלוש כנפים, שעשה יותר רעש מאוויר, אבל, הוא, הוינטלטור של אבא, ידע להשתתק שהבעל תוקע דפק על הבימה במרכז ההיכל, בתחילת התקיעות, כאילו היה בו נשמה, בגוף מתכת הירוק הזה.

אחי ואני היינו עדיין ילדים שמותר להם לצום עד הלילה, הלכנו מוקדם בבוקר עם אבא להתפלל, עלינו במעלה הגבעה לישיבה, בואכה רחוב ווילקומירר, כל פונביצ'ר מכיר את שם הרחוב הזה, הרגשנו ממש בני עלייה, הרחוב המה דמויות הוד לבושות בקיטל הלבן, כמלאכים בסולם יעקב, שרק עולים בו, למעלה, לכיוון היכל הישיבה.

בדרך ראינו את הצוות הרוחני של הישיבה, עולה איתנו, כולם בנעלי בד, כחלק מחמישה העינויים של היום, תפסנו את מקומנו מימינו ומשמאלו של אבא, הוא כיסה את פניו בטלית, והחל לעלות מעלה מעלה, מפעם לפעם יבב חרישית, קינח את אפו, בממחטה מבד, שיש רק לאנשים מבוגרים.

אני זוכר איך אימא תמיד הייתה מגהצת לו אותן, את הממחטות המשובצות האלה, שדוד שלי שלח לו אותם מחוצלארץ, כן פעם, שלחו ממחטות באריזת שלישיה אדומה כזאת עם סרט מתנה, מפעם לפעם הייתי מתגנב מתחת לטלית שלו, מציץ בפניו היוקדות, ושואל, אבא הכל בסדר , למה אתה בוכה, הוא חייך במבוכה, חזר לאחוז במחזור קרוב לליבו, מול עיניו.

הוא אמר את התפילה מילה במילה, כמונה מטבעות, אחת ואחת, אחת ושתיים, ואז, בבת אחת הושלך הס בישיבה, החזן פורטמן זצ"ל יהודי ניצול שואה, בקולו העמוק מלא הרגש, שאג, את "המלך" יושב על כיסא רם ונישא.

תפילת שחרית נגמרה, החזן התחיל בחזרת הש"ץ, אבא רומז לנו ללכת הביתה לאכול, קפצנו על המציאה, ירדנו את המדרגות בריצה, שעטנו את כל הירידה למטה לכיוון רחוב חזון איש, שם גרנו, באמצע הקסבה.

בשעת האוכל, אנחנו שומעים רעש מכוניות נוסעות, בלב ליבה של בני ברק, מה? באמצע יום כיפור, אנחנו מציצים מהחלון, רואים משאיות צבא גדולות כאלה, פתוחות מאחורה, עם קבינה אימתנית מקדימה, השנה שנת 1973 פרצה מלחמת יום כיפור, גיוס מהיר בעורף, מערך המילואים מגויס בצו מטכ"לי - צו שמונה, הם עוברים בבתי כנסת, מחפשים את חיילי המילואים.

אנחנו הילדים מתגודדים סביב אחת המשאיות שעצרו, שואלים את החייל במדים, מה קרה, למה אתה נוסע ביום כיפור, הוא ענה במבט חמור סבר, פרצה מלחמה, יש צו גיוס, רצנו לאבא לישיבה, סיפרנו לו, נכנסנו אחי ואני מתחת לטלית שלו אחזנו בציציות, ביקשנו, אבא אל תלך למלחמה, הוא כולו שקוע בשרעפיו, בינו לבין קונו, שהשלטן לפניך, עוז בידך, וגבורה בימינך.

בין תפילת מנחה לנעילה, מגיעות השמועות לישיבה, על מלחמה, מטוסי חיל האוויר חוצים את שמי בני ברק, כולם מרגישים את המתח באוויר, מרן הרב שך זצ"ל מורה להמשיך כרגיל, החזן אייזנשטיין ניגש לנעילה, תפילתו מלווה בבכיות, זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים, מקבלת משמעות חזקה במיוחד, מי יחיה ומי ימות, מלחמה זה לא משחק ילדים, כולם מרגישים שמשהו נורא יש באוויר.

מפעם לפעם נכנסים חיילים, מחפשים שמות, של חיילי מילואים, כהן, לוי, דוידוביץ, לוחשים כמה מילים למגויס, הוא מצטרף אליהם, והשורה לפניו ואחריו, גועה בבכי, כי ביום הזה יכפר עליכם, תפילת נעילה ממשיכה בחושך, עם עשישית בודדת שמאירה חלושות, כי ככה נוהגים בישיבה, מאז ימיו של הרב כהנמן זצ"ל, עקב מיקומה הטופוגרפי של הישיבה על ההר, יכולים לראות התושבים הרחוקים את האור דולק, ולחשוב שיצא הצום, תאמינו לי, זה מוסיף נופך עילאי החושך הזה, פתח לנו שער בעת נעילת שער, כי פנה יום.

תפילת ערבית הסתיימה, אנחנו אורזים את הפקלאות שלנו, את ידידינו הווינטלטור, ששום מלחמה לא הכריעה אותו, רק קידמת הטכנולוגיה שהביאה איתה את המזגן, ירדנו במדרגות הישיבה הביתה, אבא שורך את רגליו קלות, ליבו מנבא רעות, הוא שקט, מחייך אלינו מפעם לפעם, יודע שיגייסו אותו, הוא שריונר, באוגדה של אריק שרון, הגיע הביתה, עלה במדרגות, אחריו, החייל המגייס, בנטוב אתה בא איתנו, יש לך שלושים דקות להתארגן, צריכים להציל את המולדת, הצבא המצרי שועט קדימה.

אבא אוכל בחטף מרק, אמא מכינה לו את התיק, הוא לוקח איתו פק"ל קודש, טלית תפילין סידור וכו', נושק לנו במצח, מנופף לאמא לשלום, מתרחק מהבית עולה על המשאית הגדולה הזאת שפתוחה מאחורה, אני רואה אותו מוציא את הממחטה המשובצת מהכיס, מנגב את הדמעות שזלגו לו בזווית העין, הוא בטח לא ידע אם יחזור מהמלחמה ההיא.

המשאית, כך סיפר אבא אחר כך, הובילה אותם למדבר, לתעלת סואץ לתוך גיא התופת, הם כיתרו את הצבא המצרי ביחד עם אריק שרון והארמיה השלישית שלו, אחד המיפנים הגדולים במלחמת יום כיפור, היה מהלך הכיתור המבריק הזה.

את חג סוכות, הוא וחבריו לאוגדה עשו על גדות תעלה סואץ, בנו סוכה מצריף מצרי נטוש, שהיו לו שלושה דפנות רעועות שחוזקו על ידי בזנטים צהלי"ם, יריעות של אוהלים השלימו והרחיבו את הסוכה, סכך נתלש מעץ דקל גבוהה שמתנדב עלה לראש הקורה, תלש ידנית כפות תמרים.

בליל החג הראשון נדחפו כל חיילי האוגדה לסוכת הפלא, נכנסו צפופים עמדו מרווחים, אבא עשה קידוש, החיילים ענו אמן, יצאו כולם ליטול ידיים לסעודה, עד שחזרו פגע טיל מצרי ישר בסוכה, כשהיא ריקה, נס גלוי, הגיע צוות צילום של הבי בי סי האנגלי, רצה לצלם, לשמוע את סיפור הנס, כמובן שאבא עטור הזקן ולבוש המדים, מצטלם הכי טוב, הוא התנגד, אסור אמר, לא משתלם- להצטלם בחג, לא הבינו האחרים, איך אתה מפסיד תהילת עולם, ככה הם תינוקות שנישבו, אפילו תהילת עולם באמצע המלחמה קונה אותם.

במוצאי שימחת תורה, הוא הגיע מהמלחמה, מאובק, זקנו גידל פרא, שפתיו סדוקות, שערו הלבין בין לילה, על גבו היה שמוט הצ'ימדן הצבאי, בידיו החזיק את הרובה, אני כילד שאלתי אותו אם הרג ערבי עם הרובה הזה, החזקתי בידו, נכנסנו הביתה.

הוא התיישב בסלון, ואנחנו התרפקנו עליו, כל כך התגעגענו, חיכינו לו, הוא לא סיפר סיפורי גבורה, הוא לא התפאר במורשת צה"ל, הוא כן סיפר על הסוכה שבנו, על האתרוג וארבעת המינים, שהגיעו אליו בדרך לא דרך, הוא כן סיפר איך עשה הקפות עם החיילים שנותרו/שרדו, בשירה חרישית.

הוא גם סיפר לנו כמה חשב עלינו כל הזמן, כשבנה את הסוכה וכשנענע את הלולב, רק לי בשקט לחש, שבלילה בשמירות בקצה המחנה, כדי להתגבר על הפחד, הוא ניגן בשקט את כל המנגינות של תפילות ראש השנה ויום כיפור של פונבי'ז, הוא נדר לעצמו, שכל עת שהוא יוכל וכוחותיו יעמדו לו לעלות את העלייה ההיא, של רחוב ווילקומירר הוא יעלה ויבוא, להתפלל בהיכל הישיבה, יעלה תחנוננו מערב, ויבוא שועתנו מבוקר, ויראה רנוננו, עד הערב.

גמר חתימה טובה.