הרב ואזנר לכלה: "את צריכה לברך אותי"

המקרה היוצא מן הכלל היה דין תורה בין משפחת חתן לבין משפחת כלתו, והכול החל כשלאחר שידוך שנערך בין שתי משפחות בקהילה חסידית בחו"ל, התגלה כי החתן המתמיד והשקדן לקה במחלה קשה רח"ל. למרבה הנס המחלה התגלתה בשלבים הראשונים שלה, ואחר סדרה של טיפולים הצליחו הרופאים בחסדי שמים למגרה.

בני משפחת החתן, שעדינות ויושר הם נר לרגליה, מיד פנו לבני משפחת הכלה והודיעו להם בצורה שאינה משתמעת לשני פנים, כי בשל המקרה שאירע לחתן הם יבינו אותם מאוד אם יבטלו את השידוך, ללא כל קפידה וללא כל טרוניה.

אך למרבה ההפתעה הייתה זו הכלה שטענה כי מאחר ומדובר בבחור שעדיו לגאון ולתפארת, היא לא מסכימה לעזוב את השידוך. מחלות זה דבר שלא נתון בידי בני אדם, ומה תעשה אם תעזוב את השידוך, ותמצא חתן אחר ומי יודע מה תהיה אריכות ימיו.

בני משפחת החתן שמחו לשמוע את דברי הכלה, אך עם זאת טענו כי היא עושה זאת מתוך עדינות נפשה, ולמעשה לפי היושר והדין הייתה צריכה לעזוב את השידוך, ולכן סברו שאין זה מן היושר לעשות לה כך ולחתנה עם החתן שעבר את מה שעבר.

מתוך שלא ידעו כיצד להכריע, פנו בני משפחת החתן למו"צ ידוע בבני ברק, וביקשו ממנו להציג את השאלה על כל צדדיה בפני מרן הגר"ש ואזנר, וכאשר יפסוק כך יעשו הלכה למעשה.

מששמע הגר"ש את השאלה המיוחדת, אמר כי למרות שמזה זמן רב לא ישב בדיני תורה - בדין תורה מיוחד שכזה רוצה הוא לשבת, לשמוע באופן אישי את 'טענותיהם' של שני הצדדים ולפסוק כדינה של תורה.

ביום המיועד עלו החתן והכלה יחד עם הוריהם בטיסה לארץ ישראל, והגיעו לבית דינו של מרן הגר"ש ואזנר, שישב במרכז השולחן ומשני צדדיו שני דיינים חשובים מבית דינו.

בני משפחת החתן ומשפחת הכלה הציגו כל אחד את גרסתו, ואחר הדברים פנה הגר"ש ואמר שמאחר והכלה היא בריאה ושלמה, והחתן עבר את מה שעבר, ברור שעל דעת כן הם לא השתדכו, ולכן צודק צד החתן שהיא יכולה לעזוב את השידוך בלב שקט.

נעמדה הכלה ושאלה אם היא מחויבת לעזוב את השידוך על פי דין תורה, או שהיא רק רשאית לעשות כן. מרן הגר"ש השיבה כי ודאי היא לא חייבת לעזוב את השידוך, ואם היא רוצה היא יכולה להמשיך את השידוך.

"אם כך, אני רוצה להמשיך את השידוך", השיבה הכלה וביקשה מהגר"ש, "ושהרב יברך אותנו שהשידוך יצליח, שהחתן יזכה לאריכות ימים, ומכאן ואילך יזכה לבריאות שלמה".

מששמע הגר"ש את דברי הכלה פרץ בבכי, ואחר דקות ארוכות שנדמו לכל המתכנסים כנצח, נענה הגר"ש ואמר: "כלה שכזו לא צריכה את ברכתי, אחרי מעשה גבורה שכזה, לא אני צריך לברך אותך, אלא אני רוצה שאת תברכי אותי שאזכה לאריכות ימים ולהמשיך להרביץ תורה".