כותרות כלי התקשורת והאתרים החרדים נראו כלפני קרב, דריכות לקראת הפגת ה"פראיירים" בתל אביב, מי שקרא את העיתונות החרדית היה בטוח כי קמו צוררי היהדות להכרית את הקומץ אשר נאמן לדבר השם ולהוציאם להורג.
האם תחושות הרדיפה נכונות?האם הדבר נובע משנאה לציבור שלנו? האם זו התחושה שאנו רוצים לשדר לכלל הציבור?
הבה ונתאר לנו כי הדבר היה הפוך ואנו היינו עמלים כל היום לפרנסתנו והיינו רואים כי חלק מהעם אינו ממלא את יעודו בעבודה אלא יושב כל הושב ועורך יוגה ובכך חש כי הוא מציל את המדינה, לא היינו זועמים.
אני ואתה יודעים כי לימוד התורה הוא המחזיק את העולם, וכמאמר הגמרא במסכת עבודה זרה, "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי", אבל אותו אח חילוני שמשרת בצבא בין בעזה, לבנון וגבול מצריים, אינו יודע את מה שאנחנו יודעים. מבחינתו, הציבור החרדי מבקש שלא לשאת בנטל מתוך רצון לחיים טובים יותר.
רוב החילונים הזועמים על כך שהחרדים אינם מתגייסים אינם שונאי הדת, חלקם הגדול אף עונה להגדרה מסורתיים, אז למה? למה להפוך אותם נגד רצונם לשונאי חרדים?
נכון, ישנם שיצאו למאבק זה מתוך שנאה, אבל הרוב אינו שונא, הרוב מבקש להבין. עלינו להעביר את חשיבות לימוד התורה, בגאווה, ללא אומללות.
ועלינו, החרדים המשרתים, להסביר לאותם הזועמים את האמת, כי אי הגיוס לצבא לא נעשה משנאה אלא דווקא מאהבה, אהבת ארץ ישראל ואהבת עם ישראל ולשם כך אחינו יושבים בישיבה ולומדים.
ולא, אין לנו את הצורך להעביר את תחושת האומללות, כי שום תחושת אומללות לא תצליח להתגנב לליבו של אדם שרגיל במראות של חיילים פצועים ועיני אמהות המגירות דמעות בנפול בניהן.