קודם כל, חשוב לי להרגיע את כל מי שדאג בעקבות "מסע הבזק" לאיטליה – ב"ה, חזרתי הביתה לשבת, ממש ברגע הדלקת נרות! ואני מקווה שלהבא לא אצטרך לקחת סיכון כזה. מי שסייע בידי היה ידידי דוד וורצמן, הרמ"ט של סגן שר התחבורה ר' אורי מקלב. דוד, איש עשייה בלתי נלאה, מדויק ופותר כל בעיה. במקרה זה, בזכות תיאומים מורכבים, הקרדיט כולו שלו. כהערת אגב, השבוע התבשרנו על שינוי בקואליציה – כולי תקווה שהמדינה לא תאבד מנהל יעיל ומסור כל כך כמו דוד וורצמן.
מסע קצר זה (מעט יותר מ-24 שעות באיטליה) הותיר בי תובנות עמוקות. כשכתבתי בשבוע שעבר על "הן עם לבדד ישכון", קיבלתי תזכורת חיה דווקא במרחבי שדות התעופה הגדולים. כמעט תמיד, טיסה לישראל תצא מהמקום הנידח ביותר, והשער יצוין ברגע האחרון. זה כמובן משיקולי ביטחון, אך כשאנו לומדים מכל דבר, מבינים שיש סיבה עמוקה יותר: "הן עם לבדד ישכון". אנחנו עם נבדל, עם סיפור וייעוד ייחודי, גם בלב נמלי התעופה הבינלאומיים הסואנים.
מאירופה המתייבשת לישראל הפורחת
מאיטליה, הבאתי תובנה נוספת: כשסבבתי בערים (הרחק מריכוזי המהגרים), צרמה לי תופעה – כמעט ואין ילדים. יבשת שלמה נראית מתייבשת דמוגרפית, דור ההמשך בה מידלדל. זהו אתגר קיומי של ממש עבורן.
ואילו כאן, בארץ ישראל, על אף האתגרים הביטחוניים והחברתיים, לא רק שיש יותר ילודה מתמותה, אלא הממוצע מצוין בכלל האוכלוסייה. ישראל מובילה בשיעור הצעירים ב-OECD (43.1% לעומת 29.7% ממוצע), ושיעור הפריון עומד על כ-3.1 ילדים לאישה, לעומת 1.7 ב-OECD. בישראל, רבע מהמדינה (27% עד גיל 14) הם ילדים – נתון המבטא חיוניות ותקווה לעתיד.
אני רואה זאת יום-יום. לדוגמה, ב"שכונת הפארק" בחדרה, שאינה מוגדרת כדתית, התכנון שקיבלתי ממהנדס העיר החדש והמצוין, ארז טל, הוא לכ-3.5 נפשות למשפחה. בתי הספר והגנים שלנו מלאים; למעשה, למרות מאמצי ההרחבה, אין מקום לכולם! זו עדות חיה לכך שתחזיתנו, לשמחתנו, עובדת.
תמיד כשאני שב מחו"ל, אני מתרגש מחדש מכל מאורע: לפגוש עוד ילד ברחוב, להגיע לבית הכנסת ולהבין שלא הבאנו מספיק סוכריות, או להשתתף בעלייה לתורה של נער שביום אחד הופך לגבר. השבוע זכיתי לחוות זאת בעוצמה, כאשר השתתפתי בעלייה לתורה מרגשת של ליאב בבית הכנסת הגדול. המראה של ילד יהודי עומד על סף בגרותו, מוקף במשפחתו, בבית כנסת עם היסטוריה של כמעט 100 שנה – זוהי ההוכחה החיה לניצחון ולנצחיות שלנו כעם.
ילדינו – התקווה החיה
המסר מתחבר עוצמתית לימים אלו, ימי בין המצרים – ימים בהם אנו מזכירים חורבן וכאב, וקוראים את פרשת פנחס, המספרת על המשך הדורות.
אנו לומדים על רבי עקיבא שצחק למראה שועל יוצא מבית קודש הקודשים. הוא ראה בעיניו הצופיות את נבואת הנחמה: "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים... ורחובות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים" (זכריה ח, ד-ה).
אנו עדיין בגלות, והבית הלאומי אינו שלם. חטופים נמצאים בעזה – חיים ומתים – אבל, כשאנו רואים את ילדינו הרבים ממלאים את רחובותינו, גנינו ובתי ספרנו, הלב מתמלא תקווה. העתיד כאן, פורח ומתגשם – יחד שבטי ישראל.
בכל ילד וילדה, בכל רחוב וגן, אנו רואים את הניצחון הגדול של עם ישראל.
0 תגובות