מאז כניסת עמנו לארצו בימי מנהיגותו של יהושע בן נון שכבש את הארץ, חלק מעמנו מילא את תפקידו בצבא, עם ישראל עמד לא פעם מול תהום של איומי השמדה וכילוי.
שתי פעמים הקב"ה בחורבן בית המקדש הראשון והשני - הקב"ה העניש את עמו ומנע את הניצחון
אולם, בכל דור קמו מגינים עזי נפש שהניפו בגאון את נס התורה וההלכה, ומסרו את נפשם בגופם כדי לבלום את חומות החורבן.
בתקופת חורבן בית המקדש השני ידע כל אחד מישראל כי לא הכוח הצבאי לבדו הוא שיציל את האומה מיד צר – אלא סוד עתיק של אמונה צרופה שיבטיח את נצח ישראל
המלחמות של עם ישראל בכניסתו לארצו, לא היו קלות. בעין חרוד, מול מדין ועמלק, כבר הוכיחו בני ישראל יכולת קרבית. אך יהושע העלה את זה לרמה אסטרטגית. בקרב גבעון עצר את השמש – סמל לעוצמה אלוקית ותעוזה אנושית. "שמש בגבעון דום" (יהושע י', יב) – רגע שבו הטבע עצמו קיבל הנחיה מבורא עולם לעצור הכל ולהשתתף במלחמת היהודים.
יהושע חילק כוחות, השתמש בתחבולות (כמו במכת מוות באי), ובנה צבא מאורגן. הוא לא נלחם רק בחרב, אלא בחזון: להקים עם ריבוני בארצו. הקרבות היו עקובים מדם – ערים נשרפו, ממלכות נפלו – אך בסופו של דבר, "וַיִּכְבֹּשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת כָּל הָאָרֶץ" (יהושע י"א, כג).
יהושע לא נלחם בשיטת "הגל הטורף". הוא השתמש בתחבולות, כפי שנראה בכיבוש העי, חילק את הכוחות בצורה מושכלת, והבין שכדי להקים עם ריבוני, עליו להכריע את האויב בשדה הקרב ולהטמיע את החזון בלבבות. הקרבות היו עקובים מדם, הערים נפלו, והממלכות קרסו, אך הפסוק המקראי מסכם זאת בפשטות מצמררת: "וַיִּכְבֹּשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת כָּל הָאָרֶץ" (יהושע י"א, כ"ג).
יהושע בן נון הותיר אחריו יותר משטח כבוש; הוא הותיר מורשת. הוא הוכיח שגבורה יהודית אינה תלויה בטכנולוגיה עדיפה או במספרים גדולים, אלא בחיבור שבין הנהגה חזקה לבין אמונה בלתי מתפשרת. אותו "דנ"א" לוחמני, המשלב אסטרטגיה חדה עם ביטחון בצור ישראל, ימשיך לבעבע בתוך העם לאורך אלפי שנות גלות, ויחזור להתפרץ שוב ושוב בכל דור ודור.
לאחר הכיבוש המזהיר של יהושע, החלה תקופת מבחן ארוכה ומטלטלת. העם, שביקש להתבסס בארצו, מצא את עצמו מול אויבים מסביב ופירוד פנימי מתיש. בתוך הכאוס הזה, קמו הגיבורים: "שופטים" שהיו הרבה יותר מדיינים. עתניאל בן קנז, גדעון, יפתח ושמשון – כולם היו מנהיגים מקומיים שקמו בעת צרה, שליחי השגחה בעיתות של שפל.
הדמות המרתקת ביותר בתקופה זו היא ללא ספק שמשון הגיבור. עם כוח על-אנושי ששימש לו ככלי נשק אלוקי, הוא הפך לסמל של גבורה יהודית שאינה נכנעת.
ברגעיו האחרונים, כשהוא זועק "תמות נפשי עם פלישתים!", הוא לימד את האויב שיעור כואב: גבורה יהודית אינה נמדדת רק בניצחון בשדה הקרב, אלא בנחישות הבלתי מתפשרת עד הנשימה האחרונה.
הנער שיצא נגד הענק
אך השיא הגיע עם עלייתה של המלוכה. גם שאול, המלך הראשון נלחם בפלישתים בגבורה, למרות סופו הטרגי. התקופה מלמדת על עוז רוח של יוצאים מהכלל: אנשים רגילים שהפכו לגיבורים כי האמינו שגורלם בידיהם. העם כולו – איכרים ורועים – התגייס שוב ושוב.
הסיפור של דוד מול גוליית הוא אבן היסוד של הגבורה היהודית: "אַתָּה בָּא אֵלַי בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית... וַאֲנִי בָּא אֵלֶיךָ בְּשֵׁם ה' צְבָאוֹת". דוד לא נלחם בחרבות, אלא באמונה. הוא שילב כישרון צבאי מבריק – מערך של מארבים, בריתות אסטרטגיות וביצורים – עם עומק רוחני נדיר. הוא הפך צבא של איכרים ורועים לצבא סדיר ומלוכד, כבש את ירושלים והפך אותה לנצח לבירתנו.
לוחם ומשורר בנפש אחת
מה שהופך את דוד לגיבור הגדול ביותר הוא השילוב הבלתי נתפס. אותו אדם שברח מאויביו וניהל מלחמות דמים, הוא גם זה שכתב את מזמורי התהילים המרטיטים ביותר. דוד הוכיח שהרוח היהודית אינה נשברת – לא ברעב, לא בבגידות פנימיות ולא במלחמות הישרדות.
התקופה הזו מלמדת אותנו שיעור על "אנשים רגילים" שהתגייסו שוב ושוב, מתוך יראת שמים ואמונה פנימית שגורלם בידיהם ובידי שמיים. הם לא היו צריכים להיות ענקים פיזיים כמו גוליית; הם היו צריכים את ה"שם ה'" כדי להפוך למנצחים.
שבט לוי שניצח את האימפריה
מאות שנים אחר כך, האימפריה היוונית, בשיא כוחה התרבותי והצבאי, לא ביקשה רק לכבוש את הארץ – היא ביקשה לעקור מן השורש את הרוח היהודית. המקדש חולל, התורה הוצאה אל מחוץ לחוק, והסכנה להתבוללות טוטאלית איימה להחשיך את הנשמה של העם הנבחר. אך בתוך העלטה הזו, במודיעין, נדלקה גפרור שהפך למדורת ענק.
מתתיהו הכהן ההצדיק והזקן, איש רוח שחולל מהפכה, זעק בקול שקרע את הדממה: "מי לה' אלי!"
כפי שמתואר בספרי ההיסטוריה ובתעודות התקופה, אותה קריאה לא הייתה רק סיסמת מלחמה – היא הייתה הכרזה על סדרי עדיפויות: התורה היא מעל הכל, והנאמנות לשם יתברך היא הלב הפועם של הקיום היהודי.
האברכים שהביכו את הענקים
בניו של מתתיהו, ובראשם יהודה המכבי, לא היו גנרלים צבאיים בהכשרתם, הם היו כהנים משבט לוי, אך הם היו בעלי אמונה יוקדת.
הם השתמשו בטקטיקה של לוחמת גרילה, ניצלו את יתרון השטח ההררי המוכר להם, והפגינו משמעת ברזל שנולדה מתוך הקפדה על קלה כחמורה.
יהודה המכבי הפך לאגדה עוד בחייו. מנהיג צבאי, דתי ולאומי בנשימה אחת. ניצחונותיו המזהירים בקרבות כמו אמאוס ובית צור, מול צבאות עצומים ומיומנים, הדהדו לא רק כניצחון צבאי – אלא כעדות להשגחה פרטית. החשמונאים לא הסתפקו בשחרור זמני; הם טיהרו את המקדש, חנכו מחדש את המזבח, והקימו מדינה עצמאית שהייתה מושתתת על שלטון תורה והלכה מלא.
כוח התורה: מעטים מול רבים
בספרי החשמונאים, הלוחמים מתוארים כ"גיבורי חיל" – לא רק בשריריהם, אלא ברוחם, בכוח האמונה. הם שילבו את החרב עם ספר התורה, ספרא וסייפא באו כאחד - בדרכם הם הוכיחו כי העוצמה היהודית אינה נמדדת בכמות הלוחמים, אלא בעוצמת הדיוק והדבקות בה'.
התקופה הזו גדושה בתלאות – רדיפות, מאבקים פנימיים וניסיונות שבירה – אך הגבורה החשמונאית הפכה לסמל עולמי לנצחיות.
היא לימדה את הדורות הבאים כי העם היהודי אינו מסתפק בהישרדות פיזית בלבד. הניצחון האמיתי הוא ניצחון הרוח, הניצחון שמשיב את כבוד השכינה, וכל זאת מתוך חיים שלמים של תורה ומצוות.
זהו הלקח הגדול שהורישו לנו המכבים: גם כשהאויב נראה בלתי מנוצח, וגם כשנדמה שהרוח עומדת להיכבות – דבקות בדרך האמת ובבורא עולם, מלווה במעשים של ממש, היא הכוח שמדליק את אור הנצח שמאיר עד ימינו אנו.
למרות התוכנית האסטרטגית של הצבא הרומאי, להטיל מצור ארוך טווח על ירושלים, בפועל בגלל כוחות פוליטיים ומאבקים פנימיים של שורפי האסמים - המצור נמשך חודשים ספורים בלבד.
בערב פסח של אותה שנה בה התרחש החורבן, טיטוס הגיע לירושלים בביטחון מוחלט. הוא הביא איתו את מכונת המלחמה המתוחכמת ביותר בעולם העתיק: עשרות אלפי לגיונרים, בליסטראות ענק ומגדלי מצור אימתניים. מולו ניצבו לוחמים יהודים שלא הכירו את המילה "ויתור".
כפי שמתועד בכתביו של יוסף בן מתתיהו וב"ספר יוסיפון" – המקור ההיסטורי המרכזי ששימר את זיכרון הקרבות הללו בלב העם – המגנים על החומות לא רק ניצבו שם; הם הפכו לחלק מהביצור עצמו.
התיאורים ההיסטוריים מספרים על מחזה בלתי נתפס: הלוחמים על החומות, מונעים מכוח אמונה ודבקות, לא רק עמדו מול מטחי הבליסטראות הכבדים. הם תפסו, במו ידיהם החשופות ובכוח פיזי מתפרץ, את אבני הענק והחצים שנורו לעברם.
לוחמים, לא רק מגינים
התמונה הזו – לוחם יהודי עומד על ראש החומה, לוכד במעופו את אבן הבליסטרה או הודף את החצים במו ידיו – היא תמצית הטירוף והגבורה ששרר בירושלים. הם לא רק עצרו את האויב, הם זלזלו בו. הם הוכיחו ללגיונות הרומיים שאין שום מכונה – משוכללת ככל שתהיה – שיכולה להכניע עוצמת רוח של אדם שנלחם על ביתו.
בלילות הדרמטיים, הלוחמים היו יוצאים מהחומות, חודרים למחנה הלגיון העשירי ומציתים את האוהלים. הם היו בבחינת "רוחות רפאים" עבור הרומאים. שמעון בר גיורא ויוחנן מגוש חלב הנהיגו אותם באש ובדם, מלהיבים את אנשיהם ברגעים הקשים ביותר. על החומה השלישית והשנייה התנהלו קרבות פנים אל פנים: היהודים הטיחו מטר של אבנים, חיצים בוערים ושמן רותח, אך מעל הכל – הם הפגינו אומץ פיזי שגרם לרומאים לעצור ולתהות מי הם האנשים שעומדים מולם.
רוח יהודית שאינה יודעת תבוסה
הרומאים בנו סוללות עפר ומגדלי ענק, אך הלוחמים היהודים, בתושייה צבאית מדהימה, פרצו החוצה, הרסו את המכונות והרגו את הבנאים. גם כאשר החומה השלישית נפרצה ב-י"ז בתמוז, המגנים לא נשברו. הם נסוגו בשיטתיות אל החומה הפנימית והר הבית, ממשיכים להילחם עד טיפת דמם האחרונה.
הקרבות הללו היו שיא של עוצמה יהודית מבעבעת: שילוב של אמונה עמוקה, תושיה צבאית וכושר סבל בלתי נתפס.
שרשרת הקודש מול צבא המדינה
כאשר חותמים את שרשרת הדורות ומביטים אל המציאות המורכבת של ימינו, מתגלה פער עמוק המעורר מחשבה נוקבת. הניצבת בעמוד אש ענק במרכז הפולמוס הציבורי בימינו.
בניגוד לצבאות התנ"ך, ללוחמי החשמונאים או למגני ירושלים הקדומים שנלחמו מתוך מסגרת הלכתית טהורה וריבונות קדושה, צבא ההגנה לישראל פועל ומונהג כיום תחת מערכת ממסדית שאינה שומרת תורה ומצוות. משום כך, הפקודות וההנחיות אינן כפופות להלכה השולחנית, והוא אינו זוכה לאותו מעמד רוחני-הלכתי זך של צבאות הקודש ההיסטוריים.
אף על פי כן, בתוך המערכת הזו פועלים אלפי לוחמים דתיים ובני תורה אמיצים, הנתונים במסירות נפש עילאית בחזיתות האש. לוחמים אלו זוכים להערכה עצומה על עמידתם האיתנה, הגם שהם פועלים במסגרת שאינה משקפת את שלמות האמת ההלכתית. בדמם ובאמונתם היוקדת הם ממשיכים את שרשרת המגינים של עמנו.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
מתוך המורכבות הקשה הזו אנו זועקים יום-יום את התפילה העמוקה ליום שבו תשוב מלכות ה' במלוא תפארתה, וישובו שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה.
0 תגובות